<h1>הבתים — ספר המצוה</h1>
<h2>דף יד:</h2>
המצוה כ"ד להדליק נר לפני ה' תמיד [סהמ"צ לר"מ כ"ה] שנאמר [שמות כ"ז כ"א] באהל מועד וגו'. לשון הר"ם בספר המצות הצווי אשר צוו הכהנים להדליק נר תמיד לפני ה', והוא אמרו יתעלה באהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדות יערוך וגו'. וזו היא מצות הטבת הנרות ע"כ. כבר בארנו ענין המנורה [במ"ע י"ט מצות בנין בית הבחירה], ולכונת האורה צריך מצות הדלקת הנרות שיהא דולק תמיד, ולזה היה דוחה שבת, שעל מה שהוראת הנרות צריך אורה כל הימים לכך היו נותנים בו שמן שיהיה האור מצוי תמיד [מנחות פ"ו ע"א]. ורבותינו בארו בענין הדלקת הנרות מה שיש בו מן ההערה הנפשית, והוא אמרם [תנחומא בהעלותך ג'] אם הוזהרתם להיות מדליק[ים] לפני נרות אני משמר נפשותיכם מכל רע שנמשלו לנר שנאמר [משלי כ' כ"ז] נר אלקים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. והנה בפסוק זה באר אדון החכמים שנשמת האדם נאצלת מאור ה', וקראה "נר" למיעוט אורה לפי ערך המאורות הגדולים הנאצלים מאורו. אמר חופש כל חדרי בטן, קרא "חדרי בטן" חדרי התורה והחכמות, כמאמר רבותינו בשכר פרי הבטן בשכר פרי בטנה של תורה. ובילמדנו [תנחומא בהעלותך ב'] בהעלותך את הנרות זש"ה [ישעיה מ"ב כ"א] ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, אמר לו הקב"ה לא בשביל שאני צריך לנרו של בשר ודם הזהרתיך על הנרות אלא כדי לזכותכם. וכן הוא אומר [דניאל ב' כ"ב] ונהורא עמיה שרי, וכתיב [תהלים קל"ט י"ב] גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה, ללמדך שאיני צריך לנרו של בשר ודם, תדע לך כשאדם בונה בית עושה חלונות צרות מבחוץ ורחבות מבפנים כדי שיהיה האור נכנס מבחוץ ויאיר מבפנים, ושלמה כשבנה בית המקדש לא עשה כן, אלא חלונות צרות מבפנים ורחבות מבחוץ כדי שיהיה האור יוצא מבפנים מבית המקדש ומאיר לחוץ, שכן הוא אומר [מ"א ו' ד'] ויעש לבית חלוני שקופים אטומים, להודיעך שכלו אור ואינו צריך לאורה, ולמה צוה אתכם כדי לזכותכם. לכך נאמר ה' חפץ למען צדקו. אמר להם הקב"ה לישראל היו זהירין להדליק נרות לשמי ואני מאיר לבני אורה גדולה לעתיד לבא, לכך נאמר [ישעיה ס' א'] קומי אורי כי בא אורך. אמרו שהאור יוצא מבפנים מבית המקדש ומאיר לחוץ, זה מבואר ממה שכתבנו למעלה להוראת המקדש. ואמרו הוו זהירין להדליק הנרות לשמי ואני מאיר וכו', שבהערתנו והשגתנו בענין המנורה שבאה להאיר לנו להסתכל בכל עניני המקדש כאור באור פני ה' כמאמר דוד [תהלים ל"ו י'] באורך נראה אור.
<h2>דף כא:</h2>
המצוה כ"ח להבעיר אש על המזבח בכל יום תמיד [סהמ"צ עשין כ"ט. רמב"ם תמידין ומוספין פרק ב' ה"א—ז'], שנאמר [ויקרא ו' ה'] אש תמיד תוקד על המזבח וגו'. סדר המערכה עורכין בבקר עצים ועושין מערכה גדולה של אש, ומצוה לעלות עם שני גזרים עצים בתמיד של שחר יתר על עצי המערכה [תמיד כ"ט ע"א, רמב"ם שם ה"ב]. וכן מוסיפין שני גזרין עם תמיד של בין הערבים [יומא כ"ו ע"ב]. ועושין מערכה אחרת מלבד המערכה הגדולה שממנה לוקחים נר במחתה להקטיר קטרת [שם מ"ג ע"ב, מ"ה ע"א, רמב"ם שם ה"ד]. ומערכה שלישית אין עליה כלום לקיים מצות האש שנאמר [ויקרא ו' ו'] אש תמיד תוקד. ענין מצוה זו מבוארת במה שהיה צריך לתמידין ולשאר קרבנות, ואפשר שהכונה להיות בו האש תמיד ככונת הר"ם [מורה נבוכים ח"ג פמ"ה] בענין הקטרת שהאש שורף ומעביר כל עפוש וכל ריח רע, וגם לגדולת המזבח ומעלתו כדרך בתי המלכים. ואפשר שיש הערה בסוד המערכות. ובמה שאמרו רבותינו [יומא כ"א ע"ב] אעפ"י שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, למכוון בענין הקרבנות, לכליון כחות הגוף ולהערה נפשית, ואעפ"י שהאש ההוא מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, שעם ההערה באש יורד אש מן השמים, צריך אש ההדיוט שהוא המוציא שכלו מן הכח אל הפועל בהערתו ופעולתו.
<h2>דף כב.</h2>
המצוה כ"ט שנצטוו הכהנים להסיר הדשן מעל המזבח [סהמ"צ לר"מ עשין ל', רמב"ם תמידים ומוספים פ"ב ה"י] שנאמר [במדבר ה' ב'] ולבש הכהן מדו בד והרים את הדשן. ענין מצוה זו נקרא [יומא כ"ב ע"א ועוד הרבה] "תרומת הדשן" והיה פושט בגדיו ולובש בגדים אחרים פחותים מן הכלים שמשתמש בהם. ואמרו חכמים על דרך משל [שבת קי"ד ע"א, יומא כ"ג ע"ב] בגדים שבשל בהם קדרה לרבו אל ימזוג בהם כוס לרבו. וכל זה היה למה שצריך למזבח ולמערכות, ולזרז הענין באה בו מצוה. וגם בעת שהיה מקיים המצוה היה מעורר אל תכלית כונת הקרבנות, כי כאשר היה פושט בגדיו שלא ישמש באותן כלים ששמש לרבו, היה זה הערה שאין מצות הקרבנות מכוונת לעצמה.
<h2>דף כג.</h2>
האזהרה ש"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת ש"ד, דעות פ"ז ה"ז] הוזהרנו שלא לנקום קצתנו לקצתנו, והוא שיקדם לאדם מעשה אחד ולא יסור מלחפש אחריו עד שיגמלהו בכמו מעשיו הרעים. או יכאיבהו בשיעור מה שהכאיבו [יומא כ"ג ע"א]. הזהיר ה' זה ואמר [ויקרא י"ט י"ח] לא תקום. ולשון סיפרא [תו"כ קדושים פ"ד ה"ח] עד היכן כחה של נקמה, א"ל השאילני מגלך [ולא השאילו] למחר אומר לו השאילני קרדומך א"ל איני משאילך כשם שלא השאלת לי מגלך לכך נאמר לא תקום, ועל זה הקש בכל הענינים.
האזהרה ש"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת ש"ה, דעות פ"ז ה"ח] הוזהרנו מלנטור ואעפ"י שלא ננקום, והוא שננטור החטא אשר חטא עלינו החוטא ונזכירהו לו, אמר יתעלה [ויקרא י"ט י"ח] לא תטור, ולשון סיפרא [תו"כ קדושים פ"ד הי"א] עד היכן כחה של נטירה א"ל השאילני מגלך ולא השאילו, למחר אומר לו השאילני קרדומך א"ל הילך איני כמותך שלא השאלתני מגלך לכך נאמר לא תטור. וכונת אזהרות אלו מבוארות. כי הנטירה תבא בשנאת הלב עד שלא תנוח דעתו עד שינקם ממנו יותר ממה שגמלהו, וזה יהיה חסרון גדול בנפש, גם לפעמים יבאהו הנטירה שבמעט דבר שיזיקהו יקום עליו ויהרגהו.
<h2>דף כג:</h2>
האזהרה ע"א הוזהרנו שלא יעבוד בעל מום קבוע [סהמ"צ לר"מ ל"ת ע"א, רמב"ם ביאת מקדש פ"ז כה"ע], שנאמר [ויקרא כ"א י"ח] כל אשר בו מום לא יקרב איש עור או פסח. וכונת אזהרה זו ככונת הקודמת. והוצרכה במום שאינו קבוע ובמום קבוע, כי אלו הוזהר בעל מום שאינו קבוע בעוד שהמום בו, ומותר כשיעבור המום הייתי אומר נאסר בעל מום שאינו קבוע מפני שיש לו מתירים, אבל בעל מום קבוע שאין לו מתירין לא יאסר מן העבודה, לכך הוזהר בעל מום קבוע, ואם הוזהר בעל מום קבוע ולא הוזהר בעל מום שאינו קבוע הייתי אומר שבעל מום שאינו קבוע הוא מותר בעבודה כי בעל מום קבוע הוא שהוזהר, מפני שהוא חסר בגופו ויש לו קצת חסרון בשכלו, מה שאין כן במום שאינו קבוע.
<h2>דף כז:</h2>
המצוה ל"ז להקריב במקדש שני כבשים בכל יום [סהמ"צ עשין ל"ט] שנאמר [במדבר כ"ח ד'] את הכבש האחד תעשה בבקר וגו'. אמנם ענין הקרבנות כתב הר"ם בפ' ל"ב בשלישי [מורה נבוכים] וז"ל כשתתבונן בפעלות האלקיות ר"ל הטבעיות, יתבאר לך מהם תחבולות ה' וחכמתו בבריאת בעלי חיים, והדרגת תנועת האברים ושכונתם קצתם בקצתם, וכן יתבאר לך חכמתו ותחבולתו מהדרגת עניני כלל האיש ענין אחר ענין, והמשל בהדרגת תנועתיו ותכונת האברים וכו'. וכמו זאת ההדרגה בעצמה עם המנהיג ההוא ית' באו דברים רבים בתורתנו, והוא שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאם, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום. וכאשר שלח ה' משה רבינו ע"ה לתתנו ממלכת כהנים וגוי קדוש [שמות י"ט ו'] בידיעתו יתעלה, כמו שביאר ואמר [דברים ד' ל"ה] אתה הראית לדעת וגו' וידעת היום והשבות וגו' [שם שם ל"ט], ולהנתן לעבדתו כמו שאמר [שם י"א י"ג] ולעבדו בכל לבבכם, ואמר [שמות כ"ג כ"ה] ועבדתם את ה' אלקיכם, ואמר [דברים י"ג ה'] ואותו תעבודו. והיה המנהג המפורסם בעולם כלו שהיו אז רגילים בו, והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה להקריב מיני ב"ח בהיכלות ההם שהיו מעמידין בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם, והעובדים הפרושים היו אז האנשים הנתונים להיכלות ההן העשוים לכוכבים כמו שבארנו [מו"נ שם פכ"ט]. לא גזרה חכמתו וערמתו המבוארת בכל בריותיו, שיצונו להניח מיני העבודות ההם כלם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו לפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל, והיה דומה אז כאלו יבא בזמנו זה שיקרא לעבודת ה', ויאמר ה' צוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה. ומפני זה השאיר ה' מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולענינים דמיוניים שאין אמתות להם, לשמו יתעלה, וצונו לעשותם לו יתעלה, וצונו לבנות היכל לו ועשו לי מקדש [שמות כ"ה ח'], ושיהא מזבח לשמו מזבח אדמה תעשה לי [שם כ' כ"ד], ושיהא קרבן לו, כי יקריב מכם קרבן לה' [ויקרא א' ב'], ושישתחוו לו ושיקטירו לפניו. והזהיר מעשות דבר מאלו המעשים לזולתו זובח לאלקים יחרם וגו' [שמות כ"ב י"ט], כי לא תשתחוה לאל אחר וגו' [שם ל"ד י"ד], והפריש כהנים לעבודת בית המקדש אמר [שם כ"ח מ"א] וכהנו לי, ע"כ.
וממאמרים רבים מרבותינו יתבאר טעם הקרבנות כטעם הר"ם, אמר במדרש אליהו רבה [סדא"ר (פכ"ח) פכ"ט] וכי יש רעבון לפני המקום, אלא לא עשיתי דבר זה אלא כדי להרחיק ע"ז מכם, הה"ד [ויקרא י"ז ד'] ואל פתח אהל מעד לא הביאו. בויקרא רבה [ויק"ר פכ"ב ח'] משל לבן מלך שהיה אוכל נבלות, ולרוב רגילותו בהן לא היה יכול המלך להפרישו וצוה לאכלן על שלחנו. ונמצא בהגדה ריש לקיש אמר מוטב שיקריבו לשם שמים ואל יקריבו לשם ע"ז. במדרש תנחומא [תנחומא אח"מ י"א] איש איש מבית ישראל אשר ישחט וגו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו [ויקרא י"ז ג' ד'], א"ר ישמעאל מפני מה, שהיו להוטין אחר ע"ז אסר להן לשחוט חוץ מאהל מועד. ובספרי [פנחס פיס' קמ"ב, ע"ש] צו את בני ישראל את קרבני לחמי [במדבר כ"ח ב'] למה נאמר, לפי שהוא אומר [במדבר כ"ז ט"ז] יפקוד ה' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם. משל לבת מלך שהיתה נפטרת מן העולם והיתה מפקידתו על בניה, ואמרה לו בבקשה ממך הזהר על בני, אמר לה עד שאת מפקידני על בני [פקדי בני עלי שלא ימרדו בי ושלא ינהגו בי מנהג בזיון, כך אמר לו הקב"ה עד שאתה מפקדני על בני] [נשמט מחה"ד והוספתי ע"פ הספרי] פקוד את בני עלי שלא ימרדו בי ושלא ימירו את כבודי באל נכר, וכן הוא אומר [דברים ל"א ב'] כי אביאנו אל האדמה ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלקים אחרים, לכך נאמר צו את בני ישראל את קרבני לחמי. ושמעתי בשם קצת מבעלי העיון כתבו בענין כונת הקרבנות דברים לא נתבררו לי, כי אין בדברים ההם דבר מועיל לחזוק אמונה או להשיג דעת אמתי, או לחזוק קיום התורה והמצות. אך מדעתי, הדעת שיש להם בביאור זה ראוי להרחיקו לפי אמונת דעת תורתנו, לפי שיראה שהם נטו בכונת הקרבנות אל הורדת כחות עליונים לכן לא אכתוב דעתם.
ואמנם אכתוב הדברים אשר נפל בהם בין קצת המעיינים על באור הר"ם בכונת הקרבנות. אמרו אם הכונה בקרבנות כדעת הר"ם ואין להם כונה כלל בעצמם, מה נאמר בקרבנות האבות שנאמר בהם לריח ניחוח לה' [בראשית ד' ד']. וביחוד אמרו מה נאמר במנחת הבל ששעה אל מנחתו והיה יחיד, עד שאי אפשר לומר בו שהיה כן להעתיק דעת ההמון. וכן מה נאמר ברבוי המצות שבאו בקרבנות ובפרטיהן בשבתות ובחדשים וברגלים ובחוטאים ובטמאים ובקרבנות שבאו ביחידים אנשים שרידים, כגון כהן גדול ונשים, וכן מה נאמר ביעודים יעדו הנביאים לעתיד שישובו הקרבנות אם אין להם ענין מכוון לעצמם. וכן מה נאמר בלשון הכתוב באמרו [במדבר כ"ח ב'] את קרבני לחמי לאשי.
וקודם שאבאר הענינים האחרים אבאר הפסוק, כבר בארנו במצות תפלה [עשין י"ט] שהכונה בעבודת ה' לשלמות נפשנו למען נדבק בה' והדבקות בה' יהיה. או בהערה שכלית שזה יביא אל השלמות, או במחשבה או במעשה שיסיר אמונת דעות בלתי אמתיות. ולפי זה הדרך אמרו בספרי [דברים פיס' פ"ה] ובו תדבקון [דברים י"ג ה'] הפרישו עצמכם מעבודה זרה והדבקו בה'. וכל מעשה שיעשה להעתק אמונה כוזבת, ייוחס הדבר ההוא להתקרבות או להדבקות אל ה' יתעלה באשר יהיה זה סבה להתקרב אליו, ולפי זה איננו זר לבאר לפי כונת הר"ם אמרו את קרבני לחמי לאשי, כי כאשר יעתיקם זה מענין ע"ז ראוי ליחסו אל לחם ה'. עם מה שיתבאר שהקרבנות בצד מה היו להערה שכלית שהוא מזון הנפש, ומן הראוי שייוחס זה אל לחם ה'. וכן "ריח ניחוחי", וכן לזכרון לפני ה' [שמות ל' ט"ז], כי כל הערה שכלית תהיה לריח ניחוח לה' ולזכרון, ומן המבואר ג"כ בביאור לחמי לאשי ולריח ניחוחי, שה' צוה במעשה הקרבנות להעתיקם ממה שהורגלו בו, ושיקריבו אליו כל מה שיקריבו, א"כ ראוי שיתואר זה אליו, ולפי זאת הכונה אמרו רבותינו במנחות [ק"י ע"א] בא וראה מה כתוב בפרשת קרבנות שלא נאמר בהם אל ולא אלקים אלא לה', שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין. לחלוק הכונה בזה מבוארת, כי "אלקים" שם משותף יאמר על הגלגלים, וכדי שלא יחשב בזה כי ההקרבה והקטור למלאכת השמים כעבודת הקודמים.
והדבר אשר יקשה מענין הקרבנות האבות, עם העיון האמתי יראה שאין בענין זה סותר לכונת הר"ם. וזה כי דבר ידוע הוא כי האבות והנביאים לאמת ולחזק אמתת מציאות האלקות בלבבם, היו מתארים קצת תוארים, ומדברים בהרחבת לשון בתארים, ועושים קצת מעשים אשר ענינים אלו. ודברים אלו לא יותרו להמון בשום צד, אך צריך להזהירם מאלו התארים והדברים ועשיית המעשים ההם להרחיק האמנת הגשמות הקרובה להמון. אמנם האבות והנביאים עם שלמותם ודבקות שכלם בשם, היה לבם נכון ובטוח לבל יפלו במכמורת דמיונות הדעות הכוזבות, הלא ידעת מאמר רבותינו אמרם [בר"ר פכ"ז א'] גדול כחם של נביאים שמדמין צורה ליוצרה, והיה הפלגת זה המאמץ להרחיק דבר זה מההמון, אמנם מה שמדמים צורה ליוצרה, תמצא במראות הנביאים שהיו מתארים השגתם במציאות ה' בישיבה, גם בתאר אדם. וכבר ידעת מאמרים רבים ואזהרות רבות בתורה להרחיק דבר זה. אמר [דברים ד' ט"ו] ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה. וכמה אזהרות באו בעניני ע"ז להרחיק כל אלו הענינים כמו שיתבארו במקומם. וידעת מאמר הנביא אמרו [ישעי' מ' כ"ה] ואל מי תדמיוני ואשוה. וכן רבים. וידעת ג"כ אמרם בהרחקת הדבור שמור רגלך וכו' [קהלת ד' י"ז], אל תבהל פיך וגו' על כן יהיו דבריך מעטים [שם ה' א' וצ"ל על פיך]. ואמר דוד [תהלים ס"ה ב'] לך דומיה תהלה, ואמר [שם ד' ה'] אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה, וכן פסוקים רבים.
וידעת מאמר רבותינו [ברכות ל"ג ע"ב] בספור התוארים כי גם האל הגבור והנורא אלו לא אמרה משה רבינו ע"ה ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה לא אמרינן להו. התבונן איך אמרו שאעפ"י שאמרם משה רבינו לא אמרינן להו אלמלא תקנינהו אנשי כנסת הגדולה. וכן ידעת אזהרת הקמת מצבה [דברים ט"ז כ"ב], ואמרו רבותינו [ספרי דברים פיס' קמ"ו] מצבה שהיתה אהובה לאבות שנואה לבנים, וכן ידעת אזהרת נטיעת אילן אצל מקדש [דברים שם כ"א] לתכלית הרחקה מענין מנהגיהם. ואם הדבור בתארים והקמת המצבה אשר אין בו דבר מורגש גשמי להמון כענין הקרבנות הוזהר מן ההמון ליראת דמיון התגשמות, כ"ש שהיה מן הראוי להרחיק מהם ענין הקרבנות, אף כי לא יביא בהן מצוה אם לא לפי הכונה אשר באר הר"ם לרוב הרגלם בדברים ההם והיה קשה להעתיקם, וצוה ה' שיעשו הקרבנות אליו ולשמו. על צד הכונה השנית כמו שבאר הר"ם. אמנם הקמת המצבות ונטיעת האלנות לא היה דבר מורגל לכל ההמון, ודי להם באזהרה לבד אך בענין הקרבנות שהורגלו בזה הרבה הוצרכו להעתיקם בענין אשר ירחיקם מן האמונות הקודמות, והוא כאשר נאמר בו [ויקרא א' ב'] לה', וגם התנו בה הדברים ירחיקום מן המורגל כפי מה שמבואר בתורה, ובאה הקבלה האמתית [זבחים מ"ו ע"ב] והוא שצריך שתהא מחשבתו בשעת שחיטת העולה לשם זבח, ושהזבח לה', ושיקטירו לאישים, ושהקטרתו לריח ניחוח בלבד, ושיהיה זה נחת רוח בפני הקב"ה. אמנם שתהא השחיטה לשם זבח, ושהזבח לה' כדי שלא יחשב בו מחשבה אחרת כמו שבארנו כאשר נאמר על הקרבנות לה', ושיקטירו לאישים להוראה שאין אכילה למעלה, ושהקטרתו לריח נחוח בלבד להערה שכלית שהיא ריח ניחוח לפני ה' כמו שבארנו. גם באו אזהרות בענין הקרבנות להרחק מן הדעות והאמונות הקודמות, וזה שלא ישחטו אלא במקום מיוחד [זבחים מ"ח ע"א], ועונש גדול למי ששוחט בחוץ [ויקרא י"ז ד', זבחים ק"ו ע"א]. וכן שלא יקריבו רק אנשים מיוחדים לעבודת ה' שפתיהם ישמו דעת ותורה יבקשו מפיהם [מלאכי א' ז'], והם ילמדו דעת את העם לכונת הקרבנות.
ומה שיקשה ג"כ רבוי המצות בענין הקרבנות בשבתות וברגלים ובחוטאים ובטמאים בימי טהרתם, אפשר שאלו הדברים היו קדומים ומורגלים להם ונצטוו שיעשו לשם לפי הדרך שבארנו. או אפשר כי כאשר גזרה חכמת ה' לצוותם על הקרבנות לפי הכונה שכתב הר"ם, היה מחכמת ה' שיבא הצווי בקרבנות בדרך שיושכל בהם ענין, ר"ל שיתעוררו במעשה הקרבנות על דבר אשר בשבילו יבאו הקרבנות,
וזה כי העולה שכלה כליל להעלות ריח ניחוח, להערה שההתקרבות אל ה' בכליון ענין חומרי וגופני, וישאר ברוחו לבד העולה היא למעלה, ואז יהיה להם לריח ניחוח לה'. ויש קצת רמז ג"כ כאשר כל העולות שהם ממין הבהמה היו זכרים, והקרבה בחלב ודם, שהדם העמדת החי, והחלב הוא מיטב בעל חיים, ויהיה רמז להמעטת דמו וחלבו אשר בזה חיי גופו והם סבת חטא האדם. וזאת כונת רב ששת שהיה אומר [ברכות י"ז ע"א] ביום התענית בזמן שבית המקדש קיים היה אדם חוטא ומקריב קרבן ואין מקריב ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו, ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי יהי רצון מלפניך ה' אלקי שיהיה חלבי ודמי שנתמעט ממני כמונחים על המזבח ותרצני. ואל זאת הכונה אמרו רבותינו [מנחות ק"ד ב'] נפש כי יקריב מכם קרבן לה' [צ"ל ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה', ויקרא ב' א'] מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו לפני. ועם הכונה שכתבנו במה שיש מן ההערה בקרבנות נמצא כאלו מקריב נפשו לה'. ובילמדנו [תנחומא תצוה י"ד] אמר הקב"ה בני לא מפני שיש אכילה ושתיה לפני אמרתי לכם אלא בשביל הריח, שתהיו ערבים ונוחים לפני כריח ניחוח. ובספרי [ספרי במדבר פיס' קמ"ג] כשם שנאמר ריח ניחוח בשור [ויקרא א' ט'] כך נאמר ריח ניחוח בצאן [שם שם י"ג] וכך נאמר בעוף [שם י"ז] ללמדך שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים, וללמדך שאין לפניך אלא שיאמר ויעשה רצונו, וכן הוא אומר [תהילים נ' י"ב] אם ארעב לא אומר לך וגו', שומעני יש לפניו אכילה ושתיה ת"ל [שם שם י"ג] האוכל בשר אבירים ואם אמרתי זבח לי תודה בשביל שאעשה רצונך.
הנה בארנו שיש הערה בקרבנות במעשה עצמו, וכן יש הערה בדברים אשר יבאו עליהם הקרבנות, כי אשר יבאו על שגגת חטא יעוררו לכלות פשע ולהתם חטאת [דניאל ט' כ"ד] והר"ם מורה צדק באר טעם בקצת פרטי הקרבנות פ' מ"ו משלישי [מו"נ] ולא נכתוב כל לשונו הנה באשר יארך הענין, וכבר כתבנו פעמים כי מה שנכתוב מלשון הר"ם הוא במה שנתעורר במאמריו הצודקים על באור פסוק מן התורה או הנביאים ומאמרי רבותינו, ואעפ"י שיש הערה במה שכתב לכונת הקרבנות, מאשר יארך לנו הענין יספיק לנו כשנזכור הפסוקים שבאר בהם הר"ם כונתנו בענין הקרבנות, והם [מו"נ] פ' ל"ב ופ' מ"ה ופמ"ו משלישי.
ועתה נכתוב בקצור חלוקות הקרבנות במעשיהם, ונביא תחלה מה שמצאנו בילמדנו [תנחומא צו ד'] יש בו קצת הערה על מעשה הקרבנות, וזאת תורת זבח השלמים [ויקרא ז' י"א] זש"ה [תהלים פ"ה ט'] אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום, אמרו אומות העולם לבלעם למה אמר הקב"ה לישראל שיהיו מקריבים לו קרבנות ולנו לא אמר [כלום, אמר] להם הקרבנות אינם אלא שלום, ומי שקבל את התורה שכתוב בה שלום צריך שיקריב קרבנות, אתם מתחלה פסלתם אותה ועכשיו אתם מבקשים להקריב קרבנות שנ' [שם כ"ט י"א] ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, לכך נאמר אשמעה מה ידבר האל כי ידבר שלום, ומה דבר זאת תורת זבח השלמים. ולמה נאמר "זבח השלמים" שהוא עושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל לאביהם שבשמים, היאך העולה אין כתיב בה שלום, ולא בחטאת ולא באשם, אלא בתודה, בא וראה העולה היתה כלה כליל לאישים. והחטאת היה דמה ואמוריה למזבח ועורה ובשרה לכהנים, אבל לישראל לא היה ממנה הנאה, וכן האשם, אבל התודה היתה דמה ואמוריה למזבח וחזה ושוק לכהנים, ועורה ובשרה לישראל, נמצאת עושה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ובין המזבח ובין הכהנים. לפיכך נקראת זבח השלמים שנעשית שלום לכל.
וזאת [תנחומא צו ה'] תורת זבח השלמים כשהיו מקריבים זבח השלמים היה הקב"ה נושא להם פנים שנ' [במדבר ו' כ"ה] ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. ואם [תנחומא שם ו'] על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה [ויקרא ו' י"ב] ראה היאך הקב"ה סולח עונותיהם של ישראל, ראה מה היו מקריבין להקב"ה והקריב על זבח התודה. אלא אמר הקב"ה מי שיש לו פר יביא פר, ומי שאין לו פר יביא איל. ומי שאין לו איל יביא שה, ומי שאין לו שה יביא יונה, ומי שאין לו אחד מאלו יביא סלת. ומי שאין לו סלת ולא כלום יביא דברים שנ' [הושע י"ד ג'] קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ותאמר שהוא מקובל. אמר הקב"ה הן ונשלמה פרים שפתינו. למה שאין תשובה לפני הקב"ה יותר מן ההודאה, לכך נאמ' אם על תודה יקריבנו. וזאת [תנחומא שם ז'] תורת זבח השלמים את מוצא כל הקרבנות שהיו מביאין היו באים על העברות אשם כשהיה מי הוא מקריבו היה מקריבו על עונות, שנאמר [עזרא י' י"ט] ויתנו ידם להוציא נשיהם ואשמים איל צאן על אשמתם. והחטאת היה בו על השגגה שנא' [במדבר ט"ו כ"ה] וחטאתם לפני ה' על שגגתם. עולה היה באה על הרהור הלב שנ' [איוב א' ה'] והשכים בבקר והעלה עולות וגו' כי אמר וגו' וברכו אלקי' בלבבם וגו'. אבל התודה כשהיתה באה על חנם היתה באה. אמר הקב"ה זו חביבה עלי מכל הקרבנות. אמר דוד [תהלים נ' כ"ג] זובח תודה יכבדנני, יכבדני אינו אומר אלא יכבדנני, שני פעמים בעולם הזה ובעולם הבא. ואחר שהבאנו זה המאמר נאמר כי שלשה מינין חלוקין יש במעשה הקרבנות, העולות היו כלן כליל וכבר בארנו מה שיש בהן מן ההערה. והחטאות היו נאכלין לכהנים מלבד האמורין שהיו קרבין, לכונה שכבר כתבנו, והשלמים היו נאכלים לבעלים מלבד חזה ושוק שנתן לכהנים.
ומה שצריך שנתעורר עליו כי בכל מוספי החדשים והרגלים וראש השנה ויום הכפורים וברוב הקרבנות היה בהן קרבן חטאת. ובקרבנות התמידין ומוסף שבת לא היה בהם חטאת, ורבותינו בארו בשבועות פרק ראשון [שבועות ב' ע"א] על מה הם מכפרים, ואמרו [תו"כ שמיני מכילתא דמלואים ה"ג] שרוב החטאות היו שעירי עזים בעבור שחטאת ישראל היה בשעיר רמז למכירת יוסף. וכבר כתב הר"ם פ' מ"ו משלישי לחלק זה המאמר דברים יש בהם תועלת בהערת הקרבנות. ואשר יראה לי מה שלא בא קרבן חטאת בשבתות ובתמידין. כי התמידין באו לכונה שכתב הר"ם לפי הרגלם. ואינן באים על חטא, והיו כלם עולות, לכונה שכבר כתבנו בעולות, ורבותינו אמרו [תנחומא שם ועוד ויק"ר פ"ז ג', תנחומא תצוה ט"ו] על עולה שבאה על הרהור הלב. וזה הענין, ויבואר לכונה שכתבנו בעולות כי הם להערה נפשית, והחטא הגדול בנפש הוא הרהור הלב, וכן נראה לי שמוסף שבת לא היה בא על חטא, אך לכונה שכתבנו בתמידין, ואפשר שזה היה דבר מורגל להם להוסיף ביום הידוע להם ליום אידם קרבן אחד למוסף.
ויש לנו הערה בענין קרבן מוסף אשר יבא בשבת, והוא כי הקרבנות היו באים בענין זריחת השמש ושקיעתו [יומא ס"ב ע"ב, תמיד ל"א ע"א], שקרבן של שחר היה מצותו משיאור היום [תמיד ל' ע"א] ועד ד' שעות [ברכות כ"ו ע"ב וש"נ] שעליית השמש נראית. וקרבן של בין הערבים היה משבע שעות ולמעלה [פסחים נ"ח ע"ב ועוד] שנראית התחלת שקיעת השמש. ומפני שהן היו עושים מהשמש האלוק הגדול היו מקריבים אליו בעת זריחתו לתועלת המושג להם בזריחת השמש, וכן בעת שקיעתו, שכל זה מצד תנועת השמש. ולפי כונה זו יראה לי שבארו רבותינו שתהא שחיטת התמידין כנגד השמש וזה אמרם [תמיד ל"א ע"ב] שנים ליום עולה תמיד [במדבר כ"ח ג'], מכאן אמרו תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית על טבעת שניה ושל בין הערבים על קרן מזרחית צפונית נתון על טבעת שניה. והיתה הכונה בזה שישחטו כנגד השמש לשם ה'. לעורר שה' הוא סבת הכל. ובימי המנוחה אפשר שהיו מוסיפין קרבן אחד לעת עמידת השמש כדרך שבארו רבותינו בירושלמי [ירוש' ברכות פ"ד ה"א] בזמן התפלות, כמו שכתבנו במצות התפלה [עשין י"ט]. ולפי זה הדרך היה בא מוסף בשבתות ובראשי חדשים ובמועדים, אמנם בא בראשי חדשים חטאת מה שאין כן בשבת, מפני שזה היה צריך לכפרה, כי רבים חוטאים בענין חדוש הלבנה ומכונים לעשות פעולותיהם או להמנע מהם לפי חדוש הלבנה, ולמען לא ייחסו לה אלקות בא בו חטאת לכפר על ההרהור ההוא, ובא בו לה' כמו שבאר הר"ם פ' מ"ו משלישי [מו"נ] כתב וז"ל, וכאשר חשש שידמו בשעיר ראש חודש שהוא קרבן ללבנה כמו שהיו עושים המצרים (מהקריב) [שמקריבים] ללבנה בראשי חדשים, באר לנו שזה למצות ה' לא ללבנה. ואין לחוש זה החשש בשעירי הרגלים ולא בזולתם אחרי שהימים ההם אינם ר"ח ואין להם סימן טבעי יבדילם, אבל התורה נתנה אותם בהסכמה, אבל ראשי חדשים של לבנה [אינם] מהנחת התורה, והאומות היו מקריבים בהם (לריח) [לירח] כמו שהיו מקריבים [לשמש] בעת זריחתו, ובעת באו במעלות ידועות כמו שהתפרסם בספרים ההם, ומפני זה חדש הלשון בזה השעיר ונאמר בו "לה"' להסיר המחשבות ההן הנתלות בלבבות ההן החולים חליים נאמנים ע"כ.
ונשוב לבאר ענינו, כבר בארנו מה שצריך בו חטאת לכפרה, וכבר באר הר"ם טעם למה נאמר בו לה' מה שאין כן בשעירי רגלים, ויראה לי שמפני שברגלים היו מתקבצין כלם, היה בא במוסף חטאת לכפר על קצת מאמיני דעות בלתי אמתיות, מפני היותם במעלות ידועות מזריחת הלבנה, ומפני זה צריך בו חטאת אבל אין צריך בו לה' כמו שצריך בר"ח כמו שבאר הר"ם. ואשר יחזק כונתי זאת כי בקרבן יום הכפורים אעפ"י שהיה בו חטאת לא נאמר בו חטאת, כאשר אינו במעלה, ואעפ"י שיש טעם אחר בענין בכורים במה שלא נאמר בו "חטאת" כמו שנבאר במקום המצוה [לקמן עשין מ"ד]. ושבת איננו יום ידוע, ולא קבוץ הכל כמו ברגלים מפני זה לא בא בו חטאת, זה מה שיראה לנו בענין זה. אמנם בענין היעודים לעתיד בקרבנות [בנבואת יחזקאל פמ"ג פמ"ה ופמ"ו] הוא לפי המכוון בקרבנות שהכל ידעו את ה' ובכל מקום מוקטר מוגש לשמו [מלאכי א' י"א]. ונאמר בהגדה [תנחומא אמור י"ט ויק"ר ט' ז'] שכל הקרבנות עתידין ליבטל חוץ מקרבן תודה וזה מבואר הכונה.
וראיתי להביא הנה ענין בנין המזבחות והקרבת הקרבנות והקמת מצבות כמה שנמצא שהיו עושין קודם מתן תורה לפי הקבלה ולפי מה שנמצא בתורה, אמרו רבותינו [עבודה זרה ח' ע"א] שאדם הראשון הקריב קרבן. ואמרו [שם ושבת כ"ח ע"ב] ששור שהקריב אדם הראשון קרן אחד היה לו במצחו. קין הביא מנחה מפירות האדמה [בראשית ד' ג'], ואמרו רבותינו [תנחומא בראשית ט'] שזרע פשתן היה ולא שעה ה' אל מנחתו. נח כאשר יצא מן התיבה העלה עולות מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור [בראשית ח' כ']. ואברם כאשר נראה לו השם בנה מזבח, ולא תמצא שם הקרבת קרבן אלא ויבן מזבח לה' [שם י"ב ז' וז"ל, ויבן שם מזבח לה']. וכן כאשר ישב באלוני ממרה תמצא [שם י"ח] ויבן שם מזבח, ולא תמצא בשום מקום הקרבת קרבן עד העקדה שהקריב האיל תחת בנו וקרא שם המקום ה' יראה [שם כ"ב י"ד]. ויעקב במראה הסולם [בראשית כ"ח י"ח—י"ט] לקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה ויצוק שמן על ראשה וקרא אותו בית אלקים, וכן כאשר בא שלם עיר שכם הציב מזבח ויקרא לו אל אלק' ישראל [בראשית ל"ג כ']. ואחר מעשה דינה אמר לו אלקי' [בראשית שם ל"ה א'—ג'] קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח לאל וגו', ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו הסירו את אלקי הנכר וגו' ונקומה ונעלה בית אל ואעשה שם מזבח וגו'. וכשנראה לו בבאו מפדן ארם [שם ל"ב כ"ט] ויברך אותו ויאמר לו אלקים שמך יעקב לא יקרא וגו' ויאמר לו אלקים אני אל שדי פרה ורבה וגו' ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה וגו' ויעל מעליו אלקי' וגו' ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו וגו' [שם ל"ה י"א—י"ד], וכאשר נתבאר [צ"ל נתבשר] על בנו [שם מ"ו א'—ד'] כתב ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק ויאמר אלקי' לישראל במראות הלילה וגו', ויאמר אנכי האל אלקי אביך אל תירא מרדה וגו', אנכי ארד וגו', ואחר מלחמת עמלק תמצא באדון הנביאים [שמות י"ז י"ד ט"ו] ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זכרון בספר ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' נסי. ונאמר בהגדה [תנחומא בשלח כ"ח] אמר להם משה לישראל הנס הזה שעשה לכם הקב"ה בשבילו עשה, למען שמו עשה, שלא היו ראוין באותה שעה לאותו נס. וראיתי להביא הנה מה שנאמר בענין ההוא במלחמת עמלק [ר"ה כ"ט ע"א] והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל [שמות י"ז י"א] וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא [לפנינו, אלא לומר לך] כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין לבם לאביהם שבשמים היו מתגברין ואם לאו היו נופלין. ויהי ידיו אמונה עד בא השמש [שם שם י"ב] שהיו [מכאן בתנחומא שם] מחשבין את השעות באצטרוגליא מה עשה משה העמיד גלגל חמה ולבנה וערבב שפתותיהם [צ"ל שעותיהם], שנ' [חבקוק ג' י"א] שמש ירח עמד זבולה, וכל זה קודם מתן תורה.
אמנם נשוב לענין הקרבנות, אחר מתן תורה נאמר [שמות כ"ד א'—ו'] ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן וגו' ונגש משה לבדו וגו', ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' וגו'. ויכתוב משה את כל דברי ה' וגו', ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים, ויקח משה חצי הדם וישם באגנות וחצי הדם זרק וגו'. ונאמר בהגדה [תנחומא צו א'] כי מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אילים [תהלים פ"ט ז'], אמר הקב"ה אלו הייתי מבקש קרבן לא הייתי אומר למיכאל שהוא אצלי שיקריב לי קרבן, וממי אני מבקש קרבן מישראל, ובסוף מנחות [ק"י ע"א] לעולם זאת (אומרת) על ישראל [פסוק דהי"ב ב' ג'] זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן, ר' יוחנן אומר אלו תלמידי חכמים העוסקין בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאלו נבנה בית המקדש בימיהם.
וראיתי לכתוב הנה מה שכתב אחד מחכמי ישראל למלך הכוזר על ענין הקרבנות [הכוזרי מאמר שני פכ"ה כ"ו]. אמר הכוזרי ארצה עתה שתקרב לי מה שקראתיו בקרבנות ממה שיקשה על השכל לקבלו, ממה שאמר [במדבר כ"ח ב'] את קרבני לחמי לאישי ריח ניחוחי, ואמ' על הקרבנות כי הם קרבן לה' ולחמו וריחו. אמר החבר מה שאמר "לאשי" מישר כל קשה, הוא אומר כי הקרבן ההוא והלחם והריח ניחוח אשר הם מיוחסים [שם, מיוחסים [אלי אמנם הם] לאשי] לאשי, ר"ל האש הנפעלת לדברו ית', אשר מאכלה הקרבנות, ואח"כ יאכלו הכהנים שאר חלקה, והכונה בזה תקון הסדר כדי שיחול בו המלך חול גדולה לא חול מקום, ושים דמיון הענין האלקי הנפש המדברת החולה [לפנינו, החלה, וצריך לתקן, החונה] בגוף טבעי בהמי, כאשר נשתוו טבעיו ונסדרו כוחותיו העליונים והתחתונים סדור נכון לענין יותר נעלה מענין הבהמות, היה ראוי שיחול מלך השכל אצלו להורות אותו ולישרו ולהתחבר לו כל עת שישוב הסדר ההוא. וכאשר יפסד הסדר יפרד ממנו. ובמדומה לכסיל, כי השכל צריך למאכל ולמשתה ולריח, בעבור שהוא רואה אותו כי הוא מתמיד בהתמדתם [ו]נפרד בהפרדם. ואיננו כן, אכן הענין האלקי מטיב לכל, רוצה הטוב לכל, ובעת שיסדר דבר ויכוין לקבול הנהגתו, ולא ימנע ממנו לאצול עליו אור וחכמה ודעת, וכאשר יפסד סדורו לא יקבל האור, ויהיה הפסדו. והתעלה הענין האלקי מהשיג אותו שנוי או הפסד. בכל מה שיש בסדר העבודה מהעבודות והקרבנות וההקטרה והזמירות והמאכל והמשתה, על תכלית הטהרה והקדושה נאמר [צ"ל עד שנאמר] בהם עבודת ה' ולחם אלקיך וזולת זה (מאכל), והכל כנוי לרצונו כסדר הטוב באומה והכהנים וקבול מנחתם על דרך הדמיון, וחולו אצלם לכבוד להם, הוא נעלה ונקדש מן ההנאה במאכלם ובמשתיהם אך מאכלם לנפשותם. כמו שעכול האצטומכא והכבד כאשר יהיה נתקן, ואחר כך יתקן הצלול ממנו בלב, והצלול שבצלול הקוח יתקן הלב והרוח והמוח במזון ההוא, ויתקנו ג"כ כל[י] העכול ושאר האברים ברוחות ההולכות אליהם מן הדפקים והעצבים והורידין. וכללו של דבר שיהא המזג כלו מתוקן ויהיה מזומן לקבול הנהגת הנפש המדברת, אשר היא עצם נפרד קרוב לעצם המלאכים שנ' בהם [דניאל ב' י"א] די מדרהון עם בשרא לא איתוהי ויחול בגוף חול מלכות והנהגה לא חול מקום, והיא [לא] נהנית מן המזון ההוא במאומה, כי הוא נעלה ממנו. והענין האלקי לא יחול כי אם בנפש מקבלת שכל, והנפש לא תתחבר כי אם ברוח חם טבעי, אי אפשר לו בלתי מקור שיקשר בו כהקשר הלהב באש [צ"ל, בראש] הפתילה, ודמיון הפתילה הוא [הלב, והלב] צריך אל משך הדם, והדם לא יהיה כי אם בכלי העכול, על כן הוצרך אל האצטומכא וכבד ושמשיהם, וכן יצטרך הלב אל הריאה והגרון והאף והקרום והמיתר המניע למיתר החזה לעבדת הנשימה, להשוות מזג הלב באויר הנכנס והעשן היוצא, והוצרך לבער מותרי המזונות אל
כלים מכוחות דוחות וכלי היציאה והשתן, והיה הגוף מכל אשר זכרנו. והוצרך אל העתקת הגוף ממקום למקום
לבקש מה שצריך אליו ולברוח ממה שיזיקהו, וכלים
שיביאו וידחו מעליו, והוצרך אל הידים והרגלים, והוצרך
אל יועצים מכירים מתרים במה שירא ממנו ויקוה אותו, יודעין מה שהיה, כותבין ומזכירין מה שעבר ליזהר מכמוהו ועתיד [צ"ל, לעתיד] או לקוותו, והוצרך אל החושים הנראים הנסתרים [צ"ל, והנסתרים], והיה הראש מחניהם בעזרת הלב והמשכתו, והיה הגוף כלו מסודר אחר שב להנהגת הלב שהוא המחנה הראשון לנפש, ואם תחול המוח הוא חול
שני במצוע הלב. וכן נסדר החיות האלקיות, כאשר אמר יהושע [יהושע ג' ו'] בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם, נפעלה האש בחפץ אלקי' ברצותו באומה, והיתה אות קבול מנחתם ותשורותם, כי האש ההוא הדק הנעלה מכל אשר תחת גלגל הירח מהגופות, והיה מקום חולה שומן חלב הקרבנות ועתרם ועשן הקטרת והשמנים, כדרך האש אשר איננה נתלית כי אם בש[ו]מן ובשמן, כחום הטבעי אשר נתלה בדק השמן מהדם. וצוה ית' במזבח העולה ומזבח הקטרת והמנורה, ואחר כן העולות וקטרת הסמים ושמן המאור ושמן המשחה, מזבח העולה להדבק בו האש הנראית הגלויה, ומזבח הזהב לאש היא יותר קלה ודקה, אבל המנורה להדבק בה אור החכמה והדעת, והשלחן להדבק הטובות הגופניות, כמו שאמרו רבותינו [ב"ב כ"ה ע"ב] הרוצה להתחכם ידרים הרוצה שיתעשר יצפין וסימניך שלחן בצפון ומנורה בדרום. וכל אלו עבודות לארון ולכרובים, אשר הם במעלת הלב והריאה מרחפת עליו, והוצרך לאלה כלים ושמשים כמו הכיור וכנו ומלקחים ומחתות וקערות וכפות ומנקיות וסירות ומזלגות וזולת זה. והוצרך אל דבר שישמור אותם המשכן והחצר ומכסהו, ולשמור הכל חצר המשכן וכליו. והוצרך אל נושאים לכל אלה, ובחר האלקי' לאלה "בני לוי" בעבור שהם הקרובים, כל שכן מעת העגל שנ' בהם [שמות ל"ב כ"ו] ויאספו אליו כל בני לוי ובחר בגדול שבהם והוא אלעזר [הכהן, והוא נושא] לגדול שבדברים והדק שבהם, כמו שאמר [במדבר ד' ט"ז, והובא בשיבוש] ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המשחה וקטרת הסמים ומנחת התמיד ושמן המאור וגו', אשר אלה שנתלתה בהם האש הדקה ואור החכמה והדעת, ועוד אור הנבואה באורים ובתומים. ולגדולה שבכתות הלויים אחריו והם "בני קהת" [ל]שאת האברים הפנימיים הארון והשלחן והמנורה והמזבחות וכלי הקדש אשר ישרתו בהם [במדבר ג' ל"א], ובהם נאמר [שם ז' ט'] כי עבודת הקדש עליהם בכתף
ישאו, כאשר אין לאברים הפנימיים עצמות שעוזרים על נשיא(ו)תם, אבל הכחות והרוחות נושאין אותה במה שדבק בהם. ולמי שתחתם מהלוים והם בני גרשון נשיאת האברים הדקים [שם, הרכים] החיצונים יריעות המשכן ואהל מועד ומכסהו ומכסה התחש ומסך [במדבר ד' כ"ו], ולמי שתחתם והם בני מררי [ל]שאת האברים הקשים קרשיו בריחיו עמודיו ואדניו [שם שם ל"א], ונעזרו שתי הכתות בנשיאתם בעגלות כמו שאמר [שם ז' ז'—ח'] שתי העגלות לבני גרשון וארבעת העגלות נתן לבני מררי כפי עבודתם, כל זה כסדר ותבונות חכמה אלקית. ואיננו גוזר חלילה שהכונה מהחכמה הזאת הוא הסדר אשר זכרתיו, אבל מה שהוא נפלא ונעלה ושהיא תורה מאת האלקי' ית', ומי שקבלה קבול שלם מבלי שיתחכם בה [בשכלו הוא מעולה ממי שיתחכם בה], וחקר אך מי שנטה מהמדרגה העליונה היא אל המחקר, טוב שיוציא בהם מוצאי חכמה, משיעזבם מסברות רעות ולספקות המביאות אל האבדון. אמר הכוזרי [שם פכ"ז כ"ח] הפלאת החבר במה שדמית אלא שהראש וחושיו לו שמעתי לו דמיון ולא לשמן המשחה. אמר החבר, אמת הוא ששורש החכמה מופקד בארון אשר במעלת הלב, והם [שם ושם] עשרת דברים ותולדותם, והוא התורה מצדו כמו שאמר [דברים ל"א כ"ו, ושמתם] ושמת אותו מצד ארון ברית ה', ומשם תצאנה שתי החכמות חכמת התורה [ונושאיה הכהנים] וחכמת הנבואה ונושאיה הנביאים, והמה היו כמו היועצים המכירים המזהירים את האומה והמזכירין והכותבים, והם ראש האומה ע"כ.
ואעפ"י שכבר כתבנו לפי דעתנו מה שיש בו די בכונת הקרבנות, ראיתי לכתוב הנה מה שהיה מוסכם זה ימים
עם חברנו מענין הקרבנות, שמשל הקרבנות הם על דרך מלך עם משרתיו. ואמרנו שהתמידים וענין המוספים, כמו שנהוג להקריב קרבנות למלך שתי סעודות ביום, וביום מועד יוסיפו לו מנה יפה, וזה המין הראשון בקרבנות, וזה בא מכלל
העם. המין השני, שהיחידים לפי הערתם ונדיבותם ישלחו קרבנות ומנחות אל המלך לבלתי סבה רק לאהבתו, ולפי זה הדרך בא מנהג הנדבות, החלק השלישי, אם חטאו למלך או חטא מנהיגם, ישתדלו כלם להקריב קרבנות לרצותו, ובדרך זו באו שעירי עבודה זרה כאשר שגגו בית דין והורו בע"ז, מביא כל שבט פר ושעיר. וכן כאשר חטא היחיד ישתדל להקריב קרבנות לו לכפר פניו במנחה, ובדרך זו באו חטאות ואשמות ליחיד. המין הרביעי, כאשר עמד איש זמן רב לא ראה פני המלך, בסבת מה, או מאשר איננו ראוי לבא בהיכל המלך בעת שיהיה ראוי לבא, יקדים פניו בקרבנות, ובדרך זו באו קרבן זב וזבה ויולדת ומצורע, עם ההערה במצורע ויולדת שמקריבין קרבנות להודות לשם שהצילם מן הפגעים. גם במצורע ויולדת באו הקרבנות לכפרה כי מה שאמרו רבותינו [ערכין ט"ו ע"ב] שהצרעת בא על לשון הרע, וזה אמת, מצד מה כי ידוע כי המדות עושות רושם בלחות,
וידוע כי לשון הרע הוא חולי בנפש מליחה ארסיית רעה, כי רוע התכונה ההיא, ולכן תחדש היותר רע שבחלאים. וכן אמרו [נדה ל"א ע"ב] ביולדת שאי אפשר שלא תחטא בשפתיה מרוב הצער. ומפני שכלל הקרבנות הערה לתשובה ולהתעורר אל המעשים הטובים, אמרו רבותינו שהעולם עומד בסבת הקרבנות, כי עיר פרא אדם יולד [איוב י"א י"ב] ואי אפשר שהאדם בתחלת עניינו ישכיל ויבין הענינים, אך לפי המעשים שיעשום אם לטוב או הפכו ימשכו כונת הלב, ואין ספק כי כל עושה מעשה ישתדל לדעת לאיזה תכלית יגיע המעשה ההוא. ומפני זה כשבטלו הקרבנות תקנו
תפלות כנגד תמידין [ברכות כ"ו ע"ב] שבדבור ההוא יהיה ג"כ הערה לעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו כי מי שישים כונתו בתפלה יסתכל בשלשה דברים שאמרו עליהם רבותינו [אבות פ"ב מ"א] שהמסתכל בהם אינו בא לידי עברה. ומכאן נתבאר שכונת הקרבנות ג"כ לזה הענין להתעורר בפחיתות חמרו, והיות חמר האדם הקרוב כחמר שאר בעלי חיים הקרוב, ובראותו סוף בהמה לשחיטה [אבות פ"ב מ"א], יבין וישכיל כי סוף כל אדם למות [ברכות י"ז ע"א] ובראותו איך בא הצווי בחלקי הקרבנות לעשותם, ישים אל לבו מן המצוה, וישכיל מן מוצא דבר, כי גדול הוא על כל אלקי' נפלאים מעשיו, ואז יצליח את דרכיו ואז ישכיל.
<h2>דף לג.</h2>
המצוה מ' להקריב במוסף ראש חודש [סהמ"צ לר"מ עשין מ"ב, ואולי יש לתקן להקריב קרבן מוסף בראש חודש]. שנ' [במדבר כ"ט י"א] ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה' פרים וגו'. כבר בארנו [מצוה ל"ז] הכונה בענין ר"ח, ומה שבאר הר"ם [מו"נ ח"ג פמ"ו] על אמרו [במדבר שם ט"ו] חטאת לה'. ואפשר שזאת כונת רבותינו באמרם [חולין ס' ע"ב] מה נשתנה שעיר חדש, וזה נוסח ההגדה כתוב [בראשית א' ט"ז] ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים וכתוב [שם] ואת המאור הקטן אמרה ירח לפני הקב"ה אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר לה הקב"ה לכי ומעטי את עצמך, אמרה לפניו רבונו של עולם בשביל [לפנינו הואיל, ועי' שטמ"ק] שאמרתי דבר הגון לפניך אמעט את עצמי, א"ל לכי ומשלי ביום ובלילה א"ל מאי רבותא כשרגא בטיהרא [עי' דק"ס] א"ל לכי ולמנו בך ישראל ימים ושנים, לדידיה נמי לא סגי דלא מנו ביה [יש לתקן ע"פ הגמרא] דכתי' [בראשית שם י"ד] והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים, א"ל יקראו צדיקים על שמך, יעקב הקטן [עמוס ז' ה', ובמהרש"א ציין לבראשית ל"ב י'] שמואל הקטן [סנהדרין י"א ע"א] דוד הקטן [ש"א י"ז י"ד] לא הוה מיתבא דעתיה אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח, והיינו דאמר ריש לקיש מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה' אמ' הקב"ה שעיר זה יהא כפרה עלי על שמעטתי את הירח. והנה כבר כתבנו בפתיחתנו כי לפעמים נביא דברים מדברי רבותינו לא נבארם, וכתבנו הטעם למה, ולפי הכונה ההיא לא נבאר רק מעט רמז מזה המאמר, ונאמר כי היותר נראה להמון בפעולות המשרתים הם פעולות הירח, וזה שהטעה קצת מהם להקריב לירח. ולהסיר המחשבה והאמונה ההיא אמר ה' שיביאו כפרה לה'. אמנם אמרו עלי על שמעטתי הירח, שזו היא הסבה. ובב"ר [פ"ו ב'] ר' יודן בשם ר' תנחום ב"ר חייא ור' פנחס בשם ר' סימון מאחר שקורא אותם גדולים חוזר ופוגם שנ' את המאור הקטן, אלא ע"י שנכנס בתחומו של חברו. א"ר פנחס בכל הקרבנות כתיב שעיר עזים אחד לחטאת, ובקרבן ראש חודש כתוב בו לה', אמר הקב"ה אני הוא שגרמתי לו ליכנס בתחומו של חברו, ומה אם זה שנכנס ברשות כך פגמו הכתוב, נכנס שלא ברשות על אחת כמה וכמה.
<h2>דף לג:</h2>
המצוה י"ט לבנות בית הבחירה [בסהמ"צ לר"מ עשין כ'] שנאמר [שמות כ"ה ח'] ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. לשון הר"ם בספר המצות בענין מצוה זו, צונו יתעלה לבנות בית העבודה בו תהיה ההקרבה והבערת האש, ואליו תהיה ההליכה והעליה לרגל והקבוץ בכל שנה כמו שנתבאר, והוא אמרו יתעלה ועשו לי מקדש. ולשון ספרי [דברים פיס' ס"ז, סנהדרין כ' ע"ב, תוס' סנהדרין פ"ד ה"ה] שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ למנות להם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרעו של עמלק, הנה כבר התבאר שבנין בית הבחירה מצוה בפני עצמה. וכבר בארנו שזה הכלל הוא כולל חלקים, ושהמנורה והשלחן והמזבח וזולתן כלם הם מחלקי המקדש והכל יקרא מקדש, וכבר יחס הצווי בכל חלק וחלק. וכבר אמר במזבח [שמות כ' כ"א] מזבח אדמה תעשה לי שיחשב בכתוב הזה שהיא מצוה בפני עצמה חוץ ממצות המקדש, הענין כמו שאספר לך, אמנם פשטיה דקרא הנה הוא מדבר בשעת התר הבמות שהיה מותר לנו בזמן ההוא שנעשה מזבח אדמה בכל מקום ונקריב בו. וכבר אמרו ע"ה כי ענין זה הוא שצוה לבנות מזבח שיהיה מחובר בארץ, ושלא יהיה נעתק ומטלטל כמו שהיה במדבר, והוא אמרם במכילתא דר' ישמעאל [מכילתא דרשב"י שמות שם ועי' מכילתא יתרו פי"א, זבחים נ"ח ע"א] בפירוש זה הפסוק כשתכנס לארץ עשה לי מזבח שיהא מחובר באדמה. וכאשר היה הדבר כן הנה זה הצווי נוהג לדורות והוא מחלקי המקדש, ר"ל שיבנה מזבח מאבנים בהכרח. ובמכילתא [שם] אמרו בפירוש ואם מזבח אבנים תעשה לי, ר' ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה, אחד מהן ואם מזבח אבנים תעשה לי. אמרו ואם מזבח אבנים חובה, אתה אומר חובה או אינו אלא רשות, ת"ל [דברים כ"ז ו'] אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלקיך ע"כ. והבאנו כל לשון הר"ם למה שמבואר אלינו מלשונו ששם מקדש כולל מזבח ומנורה והשלחן, ואין צריך כל אחד ואחד למצוה. וזה יעירנו על כונת המקדש שהכל מצוה אחת לרמוז הקשר המציאות כלו כמו שיתבאר.
וכבר בארנו שכונת המצות שאין תועלתם מבואר להמון היא להערה שכלית, וכונת מצוה זו לשני עניינים, והכל שב לכונה אחת. האחד לבנות בית מיוחד לעבודת ה' להמציא בו צורות וכלים ועניינים יעוררו אל המציאות, למען דעת אמתת מציאות ה' ויחודו שהוא תכלית הכל. והשני כדי שיהיה זה מקום מיוחד להתפלל ולעבוד ה', כי ביחוד המקום יתיחד ויתעורר שכלו יותר לבא אל האמת, כאלו ידמה ויחשוב שהשכינה במקום ההוא אשר אליו נושא עין שכלו. הלא תמצא הנביאים והמדרשים ברוח הקדש שהיו מיחסים מקום עיונם והשגתם לבית או למקום, כאמרו [בראשית כ"ח י"ז] אין זה כי אם בית אלקים, ואמרו [שם שם י"ט] ויקרא למקום ההוא בית אל כי שם נגלו אליו האלקים. ונאמר לאדון הנביאים [שמות ל"ג א'] הנה מקום אתי, וכן כנו מה שיגיע לאדם משלמותו האחרון כאלו יכנס לבית ולהיכל. ולפי מעלת ההשגה היו מיחדים הבית או המקום יותר קרוב אל ה', ויותר מיוחס אליו. אמרו במדרש תלים [שוח"ט מז' י"א ו'] ובירושלמי [ל"מ, אבל נמצא בספרי דברים פיס' י' ופיס' מז' פסדר"כ פיס' ולקחתם לכם ויק"ר פ"ל ב'] בפסוק ישר יחזו פנימו [תהלים י"א ז'] אלו ז' כתות של צדיקים, שכן כתוב [דניאל י"ב ג'] והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, שאין [כנראה שצ"ל שהן] עתידות להיות מאירות פניהן כחמה וכלבנה כרקיע וככוכבים כברקים כשושנים וכלפידים. כחמה שנאמר [שופטים ה' ל"א] ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, כלבנה שנאמר [תהלים פ"ט ל"ח] כירח יכון לעד, כרקיע שנאמר [דניאל י"ב ג' וצ"ל והמשכילים] והמזהירים יזהירו כזהר הרקיע. כברקים שנאמר [נחום ב' ה', וצ"ל ירוצצו] כברקים ירוצון, כשושנים שנ' [תהילים מ"ה א', ס"ט א'] למנצח על שושנים, כלפידים שנאמר [נחום ב' ה'] מראיהן כלפידים. הכת הראשונה יושבת לפני המלך ורואה את המלך ואת הפנים, שנאמר [תהילים ק"מ י"ד] ישבו ישרים את פניך ואומר [תהילים י"א ז'] ישר יחזו פנימו, כת שניה אשרי יושבי ביתך [שם פ"ד ה'] כת שלישית מי יעלה בהר ה' [שם כ"ד ג'] כת רביעית אשרי תבחר ותקרב, [שם ס"ה ה'] כת חמישית ה' מי יגור באהלך [שם ט"ו א'] כת ששית מי ישכון בהר קדשך [שם שם] כת שביעית ומי יקום במקום קדשו [שם כ"ד ג'] וכל כת וכת יש לו מדור בפני עצמו בגן עדן. וכנגדן שבע בתי דירות לרשעים בגהנם וכו', הנה מבואר מזה המאמר שיחס אלו המקומות הוא לפי מדרגות ההשגה, ולקחו מספר "שבעה" שהוא סך חשבון כדרך המקראות או אולי לקח שבעה לפי מעלות הסלם שהיו כמו שבארנו בפ' ג' מן המצוה הראשונה.
ולזאת הכונה באה מצוה זו למקום עיון והערה לבני עמנו, ולזאת הכונה יחדו מקום התפלה נכח המקדש [עי' ברכות ל' ע"א] כדי שיתעוררו ישראל בכל מקומות מושבותיהם במכוון במקדש להשיג מציאות ה' ויהיה ה' שוכן עמהם תמיד. וזה כונת מאמר הכתוב [שמות כ"ה ח'] ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, אמר בתוכם ולא אמר בתוכו, להיותו הערה להשרות שכינתו עליהם בכל מקומות שהם, כאשר יכונו בכונת המקדש. וזה מאמר החכם שמאי הזקן באמרו [סוכה נ"ג ע"א וצ"ל הלל הזקן] אם אתה תבא אל ביתי אני אבא אל ביתך, אם אתה לא תבא אל ביתי אני לא אבא אל ביתך שנאמר [שמות כ' כ"ד] בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. ומאשר תכלית המקדש להערה שכלית. אמרו רבותינו [ברכות ל"ג ע"א] כל אדם שיש לו דעת כאלו נבנה בית המקדש בימיו, וזה מבואר הכונה. ואמרם [סנהדרין צ"ט ע"ב] כל העוסק בתורה לשמה כאלו בנה פלטרין של מעלה ופלטרין של מטה, הכונה במעלה ומטה, ידוע, כי יש בנין צריך אל האדם למטה אשר יבנה עם קצת מצות התורה, ויש בנין אל האדם צריך למעלה והוא המכונה כבית המקדש של מעלה שהוא מכוון כנגד בית המקדש של מטה.
ולחזק דעותינו בעניני הבית ובמכוון ממנו צונו להראות בו לפני ה' שלש פעמים בשנה, ומפני שבית ה' אין ראוי שיהיה בו מחסור כל דבר, רצה ה' להמציא בו כלים המצטרכים לענין הקרבנות כמו שיתבאר במקומו, וכלים שבאו לפאר בית אלקינו כדרך בית מלכות, כגון שלחן ומנורה ומזבח הקטרת, והם ג"כ יעוררו על ידיעת המציאות כמו שיתבאר מענינם. ולזאת הכונה נצטוה משה מפני הגבורה בצורת הכלים [מנחות כ"ט ע"א] כי בצורת הבית וכליו, יש הערה גדולה בידיעת מציאות עולם השכלים, ומציאות עולם הגלגלים ומציאות עולם המלאכים כמו שיתבאר, ולהגיע אל המכוון ממנו צוה ה' לבנותו באמצע הישוב [קדושין ס"ט ע"א, תנחומא קדושים י'], שהוא במזג ממוצע והאויר בו זך כדי שיהא מקום מוכן להערת השכל. ואמרו רבותינו [פדר"א פל"א] שבמקדש נעקד יצחק והוא המזבח שהקריבו עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון ומשם נברא. אמרו [בר"ר פי"ד ח', ירוש' נזיר פ"ז ה"ב] ממקום כפרתו נברא, וזה מבואר הכונה כי זה המקום ראוי שיתעוררו בו אל הכונות הטובות וכל העם היושב בו נשוא עון. ברבה רבתי פ' ד' בשעה ששמע משה ועשו לי מקדש נבהל ואמר היאך אני יודע לעשותו, א"ל הקב"ה משה אל תבהל כשם שבראתי העולם וגופך, כך עשה את המשכן, זה מבואר כמה שכתבנו. בילמדנו [תנחומא נשא י"ח] א"ר סימון בשעה שאמר הקב"ה לישראל לעשות משכן, רמז למלאכים שיעשו להם משכן למעלה, וביום שהוקם למטה הוקם למעלה. התבונן בטוב הערתם לכונת המשכן, כי כאשר הוקם למטה ע"ד האמת הוקם למעלה, ולזאת הכונה אמרו רבותינו שבית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה. [ירוש' ברכות פ"ד ה"ה] אמנם אמרם [בר"ר פס"ט ו'] שאין בין בית המקדש של מטה לבית המקדש של מעלה אלא י"ח מיל. יש מי שבאר זה לשמנה עשר גלגלים אלו ט' גלגלים וט' עלות והעשירי הוא קדש. ודבר זה לא נתבאר לי באור אמתי. ואומרם [תנחומא פקודי א'] ירושלם של מטה מכוון כנגד ירושלם של מעלה, שגם עיר ירושלים קדושה ויש לה מעלות על כל א"י, שכמו שמבואר בדברי רבותינו גם תאר בשמה הוראה על השלמות. אמנם אמרם [תענית ה' ע"א] לא אבא בירושלם של מעלה עד אבא בירושלם של מטה, הכונה אצלי שיחס שלמות הראשון הקודם בזמן אל ירושלם של מטה, והוא הצריך לשלמות האחרון, ויחס שלמות הנפש אל ירושלם של מעלה, והוא האחרון. או אפשר שכיון בירושלם של מטה אל החכמות המיוחסות למטה בערך אל גדולת ה' והמלאכים, וירושלם של מעלה הוא ידיעת האלקות. וזה מבואר שאותו של מטה צריך שיקדם. ולזאת הכונה שאמרנו שבית המקדש הוראה והערה על המציאות כלו אמרו במדרש [תנחומא פקודי ב'] ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך [תהילים כ"ו ח'], אהבתי מעון ביתך זה ההיכל שהוא מכוון במקום משכן כבודך, ארשב"י זאת אומרת שההיכל של מטה מכוון כנגד היכל של מעלה שנאמר [שמות ט"ו י"ז] מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך, א"ר יעקב ב"ר יוסי למה אהבתי משכנך שהוא שקול כנגד כל עולמך. וכן אמרו בהגדה [תנחומא ויקהל ה'] שבית המקדש נברא בחכמה בתבונה ובדעת כמו שנברא העולם. והכונה בזה מבוארת כמו שבארנו.
ונבאר עתה חלקי המקדש שהוא שקול כנגד כל העולם, ונתחיל ביותר נכבד, ונאמר כי הכרובים יורו על מציאות השכלים. ובאר הר"ם [מו"נ ח"ג פמ"ה] טעם היותם שנים, כי אם היה אחד היו מיחסים לו אלקות. והנראה אצלי שהאחד רמז לעלול ראשון שהוא עלת הכל, והשני לשאר העלולים, או לשכל הפועל, וכבר בארנו בעמוד החדוש בפ"ו שדעת קצת מהחכמים שהשכלים שנים, והיו מונחים על הארון שבו התורה שתכליתה להשיג הנפרדים וה"ארון" רמז למין האדם כמו שיתבאר, ויש מבעלי העיון [עי' אבע"ז ורבנו בחיי תרומה כ"ה י"ח] שכתבו שהכרובים הם רמז לכח המדמה וכח שכלי, שבאמצעותם תבא הנבואה, ולזה היה הדבור בא מה' אל משה מבין שני הכרובים, והכל עולה לכונה אחת. וכבר ידעת אמרם [שבת צ"ב ע"א וש"נ] ארון תשעה וכפרת טפח, ואמרם [סוכה ה' ע"א] מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה. והמנורה אשר בה נר תמיד תורה על מציאות הגלגלים. ובילמדנו [תנחומא בהעלותך ה'] שבעה אלה עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ [זכריה ד' י'] זו המנורה, ומה הוא שבעה אלה כנגד שבעה כוכבים שמשוטטים בכל הארץ. ואחד מן החכמים בעלי העיון באר כל תמונת המנורה כדמות מהלך השמש בחלק הצפוני מן הארץ שבו הישוב בשלשת עגוליו, ר"ל עגול ראש טלה ועגול ראש סרטן, ועגול ראש גדי, ויורה לכונת זה החכם מה שאמרו רבותינו [ירוש' חגיגה פ"ה ה"א]. פעם אחת הטביל את המנורה אמרו צדוקים ראיתם פרושים שמטבילים גלגל חמה. ובאגדה אמרו [מנחות כ"ט ע"א] שגבריאל חגור כמין פסיקיא והראה לו למשה מעשה המנורה. והשלחן עם לחם הפנים יורה על מציאות עולם התחתון ומונח בצפון ששם הישוב, ומנורה בדרום רמז לשבעה כוכבי לכת הנראים בפאת הדרום. ואחד מבעלי העיון כתב שהשלחן רמז על גלגל המזלות והם שתים מערכות שש המערכת, וכן גלגל המזלות ששה צפוניים וששה דרומיים. ומה שבארנו נראה ממה שאמרו רבותינו במנחות [שם] מאי דכתיב על המנורה הטהורה שירדו מעשיה ממקום טהרה, אלא מעתה על השלחן הטהור שירדו מעשיו ממקום טהור וכו', רמז הנה שהשלחן אינו ממקום טהור, ולפי זה יהיה רמז אל עולם התחתון. ואמנם מזבח הקטרת יתבאר במצות הקטרת. והארון שהוא כלי לתורה, הוא רמז למין האדם שהוא יחיד בעולם התחתונים, והוא כלי לתורה להשיג מה שעל הארון, ודבר זה רמזו רבותינו באמרם [יומא ע"ב ע"ב] [ר'] יוחנן רמי כתיב [דברים י' א'] ועשית לך ארון עץ, וכתיב [שמות כ"ה י'] ועשו ארון עצי שטים מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו, מבית ומחוץ תצפנו [שם שם י"א] כל ת"ח שאינו תוכו כברו אינו ת"ח וזה מבואר. ובספרי [דברים פיס' שמ"ה] ובנה בית לשם ה' אלקי ישראל [מ"א ח' י"ז] בית זה למה משם וישם מקום לארון הרי צווי זה אינו אלא בעבורנו, הכונה הזאת מבוארת ילמדנו [תנחומא ויקהל ז'] ראה הארון חביב, שהמשכן לא נעשה אלא בשביל הארון שהשכינה בתוכו, שנאמר [במדבר י' ל"ג] וארון ברית ה' נוסע לפניהם והורג נחשים ועקרבים ושורפן והורג שונאיהן של ישראל. זה מבואר, שמה שבארון הורג נחשים ועקרבים של ישראל. ילמדנו פרשה ויקהל [תנחומא ויקהל ה'] ר' נתן אומר חביב מעשה הארון ככסא הכבוד של מעלה שנאמר [שמות ט"ו י"ז] מכון לשבתך וגו' שהמקדש מכוון כנגד כסא הכבוד והארון. עשה למעלה ממנו כפרת כשרפים שהם עומדים ממעל לו. ועשה בו כרובים שהן חביבים כנגד שמים וארץ שבהן כסאו של הקב"ה, וכשם שהשמים יוצא לארץ שנאמר [דברים כ"ח י"ב] יפתח ה' לך את אוצרו וגו', כך השכינה למעלה מן הכרובים (שנותנין) [שנתונים] מזה ומזה שמגדלין ישראל בלוחות שכתובים מזה ומזה מכוונים זה לזה שנאמר [שמות כ"ה ה'] וכנפיהם איש אל אחיו. כנגד כסא הכבוד שמכוון כנגד שני כרובים שנאמר [שמות כ"ה ה'] וכנפיהם איש אל אחיו. כנגד כסא הכבוד שמכוון כנגד שני כרובים שנאמר [תהילים נ' ב'] מכלל יופי אלקים הופיע, ואלה המאמרים יתבארו במעט עיון במה שכתבנו.
ומאשר צורת הכלים והבית נאמר אל משה מפי ה' יתעלה להוראת קדושתן והערתן, אמרו רבותינו [ר"ה כ"ד ע"א רמב"ם בהב"ח פ"ז ה"י] שאסור לאדם שיעשה בית תבנית היכל, אכסדרה תבנית אולם, חצר כדמות עזרה, שלחן דמות שלחן מנורה כדמות מנורה, אבל עושה מנורה של ה' או ו' או ח' קנים או מנורה שאינה של מתכת, אעפ"י שיש לה שבעה קנים. ויתבונן בטוב הערתן ההיכל והאולם והשלחן שהוא רמז לעולם התחתון, אמר שלא יעשה כדמותן. והמנורה שהיא רמז לעולם הגלגלים, אסרו לעשות כדמותה כמספר נרותיה להוראתה, ובמחסר במספרה או מייתר מותר וכשאינה של מתכת מותר אעפ"י שיש לה ז' קנים, מאשר הוראת המנורה הוראתה לחמר הגלגלים שהוא חמר קיים נצחי, אסור לעשות אותה בחמר הקיים אצלנו והיותר קיים במורכבים הוא המתכת, ומאשר הדברים שירגילם האדם לא יתעורר בהם כאשר יתעורר בדברים הנראים לפרקים, אסרו לעשות כדמות צורת הכלים כמו שבארנו. וכבר כתבנו שאחת מן הכונות בבנין בית המקדש להיות מקום מיוחד לעבודת ה', ועתה שבית המקדש חרב בעונות, בתי כנסיות ובתי מדרשות הם במקום המקדש לעבודת ה' בתפלה והיות ג"כ למקום עיון והתבוננות, וכן אמרו רבותינו [מגילה כ"ט ע"ב] ואהי להם למקדש מעט [יחזקאל י"א ט"ז] אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, לפיכך צריך בכל מקום שיש עשרה לבנות להם בית הכנסת שהתפלה נעשית בכונה והיא נשמעת כשהיא במקום מיוחד כמו שאמרו רבותינו [ברכות ו' ע"א] אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת שנאמר [תהלים פ"ב א'] אלקים נצב בעדת אל.
<h2>דף לו:</h2>
וכן מדרכי התשובה שיבוש ויכלם מחטאתו למען הרחיקו, ויהיה נבזה בעיניו נמאס ולא ישוב בו כמאמר הנביא [ירמיה ל"א י"ח] אחרי שובי ואחרי הודעי ספקתי על ירך. וכן מדרכי התשובה שיקבל עליו שלא ישוב בחטא עוד כמאמר הנביא [הושע י"ד ד'] ולא נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו אשר בך ירוחם יתום, והכונה בקבלה זו למען יקנה לנפשו הערה שלמה בקנין גמור. וכן מדרכי התשובה להתחזק במעשה הטוב ולהרחקת הפעל המגונה שיהיה חטאתו נגדו תמיד, כמאמר דוד [תהילים נ"א ה'] וחטאתי נגדי תמיד, כי זה
יהיה סבה להתרחק מן החטא ההוא ומכיוצא בו, כמי
שחלה חולי גדול בסבת מאכל רע או דבר אחר צריך שיהיה זכור מהמקרה ההוא למען ישמר ממנו פעם אחרת. ומדרכי התשובה הגמורה לעזיבת החטא ולהערת שכלו שיהיו חטאתיו ואשמיו לעיניו גדולים וכבדים ורבים המספר כאמרו [שם ל"ח ה' ע"ש] כי עונותינו עברו ראשינו כמשא כבד יכבדו ממנו. ואומר [יחזקאל ל"ג י"ב] כי עונותינו רבו מלמנות וחטאתנו עצמו מספר. ואמר דברי עונינו גברו מנו פשעינו אתה תכפרם ואמרו "אתה תכפרם" כי ה' ברא דרכי התשובה וההערה השכלית, והיא כפרת החטא, וידוע הוא כי לפי הערת השכל והשגתו יהיה גודל החטאים, וזה כי כל מי שיהיה גדול בשכל הוא שיחשוב עונותיו גדולים וכבדים, לפי שכל חטא ועון הבא מצד פעלות החמר הוא גדול וכבד אל הכח השכלי, וכל בעל נפש גם אם יושב לבטל ואינו עובר עברה כאשר לא יתעורר להשגת שכלו, ידע שהוא חוטא לנפשו חטא גדול, ואם עונות האדם גדולים רבו חסדי ה', הורנו דרכי התשובה כפי הדרך שבארנו. וימינו פשוטה לקבל שבים, ואפילו רשע גמור כל ימיו ושב באחרונה אין מזכירין לו שום רשע [קדושין מ' ע"ב], כמאמר הנביא [יחזקאל ל"ג י"ב] ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו.
שער שלישי יפתח לבאר הדברים שמקרעים גזר דינו של אדם, עם באור ד' חלוקי כפרה. כבר בארנו בשער הקודם שצריך לאדם שישתדל בכל מיני השתדלות לעזיבת החטא, וכאשר יעזוב חטאו ישוב אל ה'. ואמ' רבותינו [ר"ה י"ז ע"ב] גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם. וידוע הוא כי גזר דין של אדם הוא כפי פעולותיו ובחירתו הרעה. וכבר בארנו מה שצריך לבאר בעמוד בחירה ורצון [ר"ה ט"ז ע"ב] והדברים אשר בהם יקרע גזר דינו של אדם אמרו רבותינו [שם] שהן ארבעה דברים צדקה צעקה שנוי השם שנוי מעשה, וי"א אף שנוי מקום. ובב"ר [פמ"ד ט"ו] אף התענית. אמרו שבצדקה מתקרע גזר דינו של אדם, שהחסד והצדקה הן מן התכונות הטובות בנפש המדריכות אותה לבא אל השלמות האמתי. ועל דרך אמרו [ישעיה נ"ח ח'] והלך לפניך צדקך. ואמרו שכל פרוטה שנותן לעני מקדמתו ומוליכתו לפני ה', וזה מבואר הכונה. וכן תהיה הצדקה מקרעת גזר דינו של אדם, כי אם יהיה האדם חוטא מצד חמדת הממון הנה בפזור הממון יקרע גזר דינו כמו שבארנו למעלה. ויאמר צדקה על העברות שבין אדם לחברו בגזלות ובחמסים, או על חטא נפשו בחמדת הממון. ואמר "צעקה" כי כאשר יקרא אל ה' בחזקה ר"ל שיעורר שכלו ונפשו לשוב אל ה' יקרע גזר דינו.
ואמרו "שינוי השם", ידוע הוא כי קריאת השמות להודעת האדם, גם בצד מה מודעים עצמותו, וכאשר ישנה שמו ויחשוב בעצמו שאינו האיש שעשה המעשים הרעים והרי הוא כאלו היום נולד יקרע גזר דינו, לפי שלא ימשך אחר טבעו הראשון. ו"שנוי מעשה" זה מבואר כאשר ישנה מעשיו כלן לטובה. ושנוי יאמר על השנוי הגמור, והוא כאשר ישנה אדם מעשיו מן הקצה אל הקצה שהוא רפואת החולאים הקשים שבנפש, כמו שבארנו ושנוי מקום מבואר הוא במי שרואה שיצרו מתגבר עליו. ותענית הוא במי שגברו עליו תאוותיו החמריות כמו שבארנו.
ועתה צריך שנבאר החלוק שיש בין גזר דין של יחיד לגזר דין של צבור, ובין גזר דין שיש עמו שבועה לג"ד שאין עמו שבועה. אמרו רבותינו [ר"ה י"ז ע"ב] גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם שנ' [ישעיה ו' י'] ושב ורפא לו אי זה דבר שצריך רפואה הוי אומר זה גזר דין, והקשו על זה השב בנתים מוחלין לו לא שב בנתים אפילו הביא כל אילי נביות אין מוחלין לו, והעמידו כאן ביחיד כאן בצבור דיחיד לא מקרע דצבור מקרע. והקשו על זה [ר"ה י"ח ע"א ע"ש] וגזר דין דצבור מי מקרע, כתוב אחד אומר [ירמיה ד' י"ד] כבסי מרעה לבך ירושלים למען תושעי וכתוב [צ"ל וכתוב אחד] אומר [שם ב' כ"ב, כי אם וגו'] אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית נכתם עונך לפני, מאי לאו כאן קודם ג"ד כאן לאחר גזר דין, לא אידי ואידי לאחר גזר דין כאן בג"ד שאין עמו שבועה כאן בגזר דין שיש עמו שבועה, מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע שנ' [ש"א ג' י"ד ע"ש] לכן נשבעתי לבית עלי אם יכופר בזבח ובמנחה עד עולם אמר רבא בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה. ר' יצחק אמר יפה צעקה לאדם בין קודם ג"ד בין לאחר גזר דין. כבר בארנו ענין גזר דין אשר הכונה בו כי כאשר נשתרש האדם לחטא ונסתבך בו עד ששב לו קנין, הוא הגזר דין, ואמרם על גזר דין דיחיד שאין מוחלין לו, כי היחיד שנשתרש בחטא עד שנגזר דינו הוא רחוק... ומלשוב אל ה'. אמנם גזר דין דצבור מקרע לפי שהם רבים והאחד מעורר את חברו, וכבר ידעת אמרם [ברכות ח' ע"א] אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין. וכן החלוק שבין יחיד לצבור כי היחיד כאשר לא שב בנתים רצה לומר בעשרת ימים שבין ר"ה ליום הכפורים, לפי שהיחיד צריך הוא לחוזק הערה, והזמן הוא מזרזו ומחזק הערתו, ועל זה אמר [ר"ה שם] דרשו ה' בהמצאו [ישעיה נ"ה ו'] ביחיד, ויחיד אימתי בעשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים. וידוע הוא שה' נמצא למי שממציא עצמו אליו, והיחיד צריך ליחוד המקום והזמן לפי הדרך שבארנו. ועל הצבור אמר כה' אלקינו בכל קראנו אליו, כי הערת הצבור גדולה בכל עת. ואמרם גזר דין שיש עמו שבועה ידוע הוא כי שם שבועה אצל ה' הושאל בגזרותיו הקיימות ועל החטאים הגדולים, הוא שיאמר עליו גזר דין שיש עמו שבועה, לפי שמדרך החטאים ההם שיהיו העונשי' גדולים וקיימים. ואמנם אמרם שאינו מתכפר בזבח ובמנחה, זה מבואר שהחטאים והעונשים הגדולים אינן מתכפרים במעשים ר"ל בזבח ובמנחה אבל מתכפרים הם בדברי תורה, שבדברי תורה ישוב האדם אל ה' וידבק בו ותהיה השגחת ה' דבקה בו תמיד.
ואעפ"י שאמרנו שהזמן המיוחד לתשובה הוא י' ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, צריך האדם להתעורר בכל יום בתשובה, אמרו רבותינו [שבת קנ"ג ע"א] שוב יום אחד לפני מיתתך ונמצאו כל ימיך בתשובה. ורבותינו [יומא פ"ו ע"א רמב"ם שם פ"א ה"ד] חלקו הכפרה אחר התשובה לארבעה מינים. המין האחד אמרו עבר על מצות עשה שאין בו כרת ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו. ועל זה נאמר [ירמיה ג' כ"ב] שובו וגו' ארפא משובותיכם. וידוע הוא שהעובר על מצות עשה אינו עושה עברה שיקנה בה קנין רע, אבל מחסר נפשו ממה שתעוררהו המצוה ההיא, וכאשר ישוב והוא שיעורר את לבבו ישלים נפשו שהיתה חסרה מן ההערה ההיא, ועל זה אמר אינו זז משם עד שמוחלין לו. המין השני עבר על מצות לא תעשה שאין בה כרת ולא מיתת ב"ד, תשובה תולה ויום הכפורים מכפר, ועל אלו נאמר [ויקרא ט"ז ל'] כי ביום הזה יכפר עליכם וכו', וכאשר תדקדק באלה המצות, תמצאם באחד משלשה דרכים, אם מצות שהוזהרו להנהגת הישוב ולתקון מדיני כגון הדינין וכל עסקי משא ומתן שבין אדם לחברו. ומצות שהוזהרו להרחקת אמונות כוזבות בעשיית צורות לנוי או פונה אל האלילים ומנחש ומעונן וכיוצא באלו, שכלם להתרחק מאמונות כוזבות. ומצות שהוזהרו לתקון המדות ולתקון הגוף כגון מאכלות אסורות וכיוצא בהן, ואמר שהתשובה עם היום המיוחד לענוי הגוף למלאות נפש רעבה, והוא היום הנכבד שהאדם בו בנפש לבד שאין בו שום תענוג גשמי מכפר על אותן העברות לפי שהדברים הגשמיים הם סבת רוב העברות שקדמו. המין השלישי עבר על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולים ויסורים ממרקין, ועל זה נאמר [תהלים פ"ט ל"ג] ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, וזה שהעברות אלו יבא מהן הפעלות רע לנפש כגון גלוי עריות ועבודה זרה וחלול שבת ומפר ברית מילה ושחיטת הפסח, לכן צריך מרוק גדול על החמר והיסורין הן שממרקין, כי הם סבה לשוב אל ה' ולהדבק בו כמו שבארנו. המין הרביעי הוא מין שחלל את ה' ית', וזה כפירה בעקר כל פנים ויציאה מעקרי הדת, וזה לחוזק חטאו לא יתעורר בשום פנים עד עת המות, ואז אם ישוב אל ה' ויאמין מה שראוי להאמין ימרק ה' עונו ושב ורפא לו.
שער רביעי יפתח לדעת באור מאמרי רבותינו [סנהדרין ריש פרק חלק] באותן שאין להם חלק לעולם הבא. כבר בארנו פעמים רבות כי המדות המגונות והמעשים הרעים והאמונות הכוזבות הם חליי הנפש. והמדות הטובות והמעשים הטובים והדעות האמתיות הם רפואת הנפש וחייה. וידוע הוא כי יש קצת חולאים אשר רפואתם קלה ויתרפאו במעט תרופה ויש חולאים תקשה ארוכתם עד שיורישו המות, וכן הדרך בחליי הנפשות כי יש חולאים גדולים לנפש אשר ימיתוה והם הכפירה בבורא, וכל ענין עבודה זרה והמביא לה, ומפני זה מנו באותן שאין להם חלק לעולם הבא המינין [תוספתא סנהדרין פי"ג ה"א], ובאר הר"ם [פ"ג מהל' תשובה ה"ז] שהם חמשה האומר שאין שם אלוק ואין לעולם מנהיג. או האומר שהם שנים מנהיגים או יותר, או האומר שהוא גוף ובעל תמונה, או האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל, או העובד אלוק זולתי להיות מליץ בינו לבורא. וידוע הוא כי כל אלו רחוקים מה' ית' ואין חלק לעולם הבא אלא למי שה' ית' קרוב בפיו ובכליותיו, אמנם האומר שאין שם אלוק ואין לעולם מנהיג זהו דעת אפיקורוס ומבואר הוא שאין לו חלק לעולם הבא. וכן האומר שהם שנים מנהיגים או יותר ידוע שהם ללא אלקי אמת, כי האמנת האלקות הגמורה לא תהיה כי אם עם האמנת האחדות כמו שנתבאר במופת. וכן האומר שהוא גוף ובעל תמונה, גם אם הוא מאמין היחוד בפה הוא מייחס אליו הרבוי, שהגוף הוא מורכב, וכבר נודע בראיות מופתיות שהאמנת האלקות הגמורה הוא עם הרחקת הגשמות וכל תאר גשמי וכל מביא אליו. והאומר שאין לבדו ראשון וצור לכל, עם האמנתו הפשיטות הגמורה כאשר לא יאמין שהוא ראשון וצור לכל אינו מאמין באלקות. והעובד אלוק זולתו עם האמנתו היחוד הגמורה כאשר עובד אלוק זולתו להיותו מליץ בינו לבורא הוא ללא אלקי אמת ורחוק מה' ית', א"כ ידוע הוא שאלו הם רחוקים מה' ואין להם חלק לע"ה. והאפיקורסים כדעת הר"ם הם שלשה, האומר שאין שם נבואה כלל ואין שום [ברמב"ם שם] מדע מגיע מהבורא ומכחיש נבואתו של משה. והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני אדם, ואלו השלושה יצאו מכלל הדת. וזה שעם היות זה החכם מאמין במציאות האלקות, כאשר איננו מאמין בנבואה מאת ה' או מכחיש נבואת משה, או אומר שאין הבורא יודע מעשה האדם הוא רחוק ממנו לפי שאינו ירא מעברה, ויאמר לא יראה יה והרי הוא כאחד מבעלי חיים שאינן מדברים. והכופרים בתורה הם שלשה, האומר שאין תורה מן השמים, אפילו תיבה אחת אם אמר משה מפי עצמו אמרה. והכופר בפירושה, היא תורה שבעל פה, והאומר שהבורא החליף מצוה זו באחרת זה מבואר שהוא רחוק מה' ואין לו חלק לעולם הבא כי התורה היא המקרבת האדם אל ה', ועל פי התורה שבע"פ כרת ה' ברית עם ישראל. וכאשר תתקיים התורה על אמתתה כדרך המקובל אלינו יהיה רפאות לנפשו ויחיה לעולם, ואשר יחליפנה יכביד חליו כאשר ירצה להתרפא בהפך הדבר המרפא. והמשומד לעברה אחת או לכל התורה כלה [רמב"ם שם ה"ט], זה מבואר שזה רחוק מה', כי הוא בוזה דבר ה' ואפילו לעברה אחת, כי כבר בארנו בפתיחתנו שכל המצות צריכות אל שלמות נפשו, והחוטא באחת מהן חוטא לנפשו ואין לו חלק לעולם הבא. ומחטיאי הרבים [רמב"ם שם ה"י] זה ידוע שגדול עונו כי ימית נפש אחרים, ואין רפואה לחלייו, כי אין בידו להשיג גזלת הנפשות אשר גזל. והפורש מדרכי צבור, זה מבואר כי אחר שפורש מדרכיהם אינו גדור בגדריהם ובסייגיהם ויצא מכלל התורה והאמונה [רמב"ם הי"א, ראש השנה שם]. והעושה עברות ביד רמה [רמב"ם שם אבות פ"ג מי"א] זה מבואר שהוא חוטא לנפשו, ושהוא כופר בעקר בשרשי הדת אחר ששלח ידו בסעפיה ביד רמה. והמוסרים אפי' מוסר חברו [רמב"ם שם הי"ב], דבר ידוע הוא שזה קנין רע בנפשו, ומי שאיננו שלם בנפשו רחוק מהשם ית' ואין לו חלק לעולם הבא. ומטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים [רמב"ם הי"ג, ר"ה שם], זה מבואר, שזה משתדל לכבוד עצמו לא לכבוד נפשו, ועל זה נאמר [דברים ח' י"ד] ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך. ושופכי דמים [רמב"ם שם ה"ו, תוספתא ריש פאה] כבר ידעת מאמר רבותינו [בר"ר פל"ד י"ט] שהרי הוא כאלו ממעט את הדמות ואין לו חלק לעולם הבא. ובעלי לשון הרע, זה ידוע שזה מן המדות המגונות לנפש והיא שקולה כנגד כל העברות החמורות, כמו שיתבאר באזהרה לא תלך רכיל [מצות לא תעשה ש"א], עם מה שמורה מתכונה רעה בנפש. והמושך ערלתו [אבות פ"ג מי"א] זה מבואר לפי שזה מפר ברית אשר בינו לה', וכאלו הוא קורע שטר התנאים וכופר במצוה אשר נתנה להיותו תמים, ולעורר את לבבו, ולא די לזה שלא התעורר אך הוסיף על חטאתו פשע שעות את אשר תקנו, עם מה שמביא אליו הרהור המונע שלמות הנפש.
וכל אלו שאמרנו אין להם חלק לעולם הבא מאשר חליים חולי גדול עד לאין מרפא, אמנם אם עשו תשובה, וזה עם השתדלותם הרב להסיר כל החולאים האלה יש להם חלק לעולם הבא, שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, שאפילו כפר בעקר כל ימיו ובאחרונה שב יש לו חלק לעולם הבא שנ' [ישעיה נ"ז י"ט] שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו [רמב"ם שם הי"ד]. ויש ענינים אחרים אמרו רבותינו [אבות פ"ג מי"א, רמב"ם שם] שהרגיל בהם אין לו חלק לעולם הבא, מאשר הם מדות מגונות לנפש, והמסבבות אליה חלאים רעים עד לאין מרפא, ואלו הם המלבין פני חברו ברבים והמתכבד בקלון חבירו, וידוע הוא שהרגיל בזה בוזה דרכי נפשו. והמבזה תלמידי חכמים והמבזה רבותיו והמבזה המועדות והמחלל את הקדשים, לפי שאינו דומה מי שאינו עושה מצות המלך למי שמבזה אותה, וזה באמת רחוק הוא מלכת בדרכי ה', ויביאהו זה לבזות התורה והמצות אשר הם מרפא נפשו.
ואחר שבארנו אותם שאין להם חלק לעולם הבא נבאר מה שיראה מקצת פסוקי התורה אשר לפעמים יהיה עון גדול, עד שיהיה ענשו מה' ימנע ממנו דרכי התשובה, כמו שבאר הר"ם בפ"ח מהקדמות מאבות. וענינים אלו נאמין כשאר הדברים הנופלים בעניני האמונה שאין לנו חקירה בידיעת עצמות השם, שהוא ורצונו וידיעתו הכל אחד. ומה שצריך שיתבאר בו שטבע העברה הוא המחייב המנע התשובה אבל ה' לא יחפוץ במות הרשע כמו שאמר [יחזקאל י"ח ל"ב] הנביא כי לא אחפוץ במות רשע. ודבר זה ר"ל שטבע העברה מחייב, זהו שרמזו רבותינו במדרש תלים [שוחר טוב מז' א' כ"ב] א"ר פנחס כל מי שהוא מוחלט בעברות אינו יכול לחזור ואין לו מחילה עולמית. וכן אמרו [יומא פ"ו ע"ב וש"נ] כל מי שעבר עברה ושנה בה נעשית לו כהיתר.
ולפי זה הדרך יתבאר לך מה שנאמר בענין פרעה [שמות י' א'] כי אני הכבדתי את לבו, שטבע העברה היה מחייב אותו המנע התשובה כמו שנראה מהספור שבא בענין פרעה, כי הוא היה כופר במציאות ה' ובנפלאותיו, והיה קורא החרטומים, ואין ספק שהוא היה מסבב לעצמו המנע התשובה, ואם מלות הפסוק יורו שההמנע מאת ה', ה' היודע ועד ידע שבחירת הרע וטבע העברה הוא שיכריחנו שלא ישוב, והוא מיוחס לה' מפני שברא האדם בעל בחירה ורצון, אם כן יאמר ה' אני שמתי בטבעו שלא ישוב. ולפי זה הדרך יתבאר ג"כ מאמר ישעיה באמרו [ישעיה ו' י'] השמן לב העם הזה. ובמעט עיון יתבאר כי אמרו השמן לב העם הזה פן יראה בעיניו, כמאמר [בראשית ג' כ"ב] פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים כמו שבארנו בעמוד הבחירה. ואין צריך להאריך בענינים אלו כי אלו הספורים הם כשאר הספורים הנבואיים שנאמרו בלשון בני אדם, והמשכיל יבין המכוון בהם.
ואחר שבארנו העניינים שהעושים אותן אין להם חלק לעולם הבא, נכתוב הענינים המעכבים את התשובה, ולא נחדש בהם דבר ונכתוב אותם כפי מה שכתב הר"ם [רמב"ם הל' תשובה פ"ד] עשרים וארבעה דברים מעכבין את התשובה. הר"ם חלק כ"ד דברים אלו לחמשה חלקים, החלק הראשון לפי גודל החטא, והם ארבעה, ואלו הן אחד המחטיא את הרבים ובכלל זה המעכב את הרבים מעשות מצוה. ב' המטה את חברו מדרך טובה לדרך רעה, כגון מסית. [ג'] הרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו ממחה בידו, ובכלל זה כל שאפשר בידו למחות באחרים ולא מיחה, וזה ידוע שאחר שהיה בידו למחות ולא מיחה הרי הוא כאלו מחטיא אחרים. וכבר ידעת מאמר יחזקאל אמר [יחזקאל ג' י"ח] ואתה לא הזהרתו הרשע וגו'. ד' האומר אחטא ואשוב, זה ידוע שהוא מסבב לנפשו דבר שמעכב ממנו התשובה. החלק השני [רמב"ם שם ה"ב] הם חמשה, והם נועלים דרכי התשובה. א' הפורש מן הצבור, זה מבואר שאחר שהוא פורש מן הצבור נועל ממנו דרכי התשובה. ב' החולק על דברי חכמים, שזה יהיה סבה לפרוש מהם ולא ידע דרכי התשובה. ג' המלעיג על המצות, זה מבואר שזה נועל שערי הצדק כי כאשר נתבזו בעיניו ולא יעשה במה יזכה את ארחו. ד' המבזה רבותינו, ולא ישמע לקולם ולא ימצא מורה לו בדרך האמת. ה' השונא את התוכחות, זה מבואר גם כן כי השונא התוכחת הוא זד יהיר לץ שמו [משלי כ"א כ"ד] ונועל ממנו דרכי האמת. החלק השלישי [רמב"ם שם ה"ג] אין כח בידו לעשות תשובה גמורה והם חמשה. א' המקלל את הרבים, דבר ידוע הוא כי הקללה היא חסרון בנפש וחסרון הנפש ועונה לא תכופר כי אם במחילה להעברת החטא, וזה לא קלל אדם ידוע כדי שישאל ממנו מחילה. ב' החולק עם הגנב, שהגנב גונב רבים והוא לוקח ואינו יודע למי יחזיר, ועוד שמחזיק יד גנב ומחטיאו. ג' המוצא אבדה ואינו מכריז עליה, לאחר זמן כשירצה לעשות תשובה אינו יודע למי יחזירנה. ד' האוכל שור עניים ויתומים, אלו בני אדם אמללים הם וגולים מעיר לעיר ואינו יודע שור זה של מי הוא שיחזירנו לו, ויש מי ששונה [הראב"ד בהשגות שם] שוד עניים והכל כונה אחת. ה' המקבל שוחד להטות דין, אינו יודע עד היכן יגיע הטיה זו, ועוד שהחזיק יד האחר ומחטיאו. החלק הרביעי [שם ה"ד] העושה אותן אין חזקתו לשוב מהם לפי שהם דברים קלים בעיני רוב האדם, ולא ידמה שיהיה חטא, והם חמשה דברים, א' אוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה, זה אבק גזל הוא וידמה שאין זה חטא. ב' משתמש בעבוטו של עני, ברוב עבוט העני הוא קרדום ומחרישה וחושב בעצמו שלא חסרו דבר, והרי גזלו. ג' מסתכל בעריות, מעלה על לבו שאין בכך כלום וזה יביא אותו לגוף העריות המחסרות נפש האדם ומסלקת השכינה ממנו, כמאמרם [דברים כ"ג ט"ו] ולא יראה בך ערות אדם ושב מאחריך מלמד שהעריות מסלקות השכינה. ד' מתכבד בקלון חברו, אומר בלבו שאינו חוטא שאין חברו עומד שם ולא הגיע לו בושת אלא שערך מעשיו מול מעשי חברו, ונראה מכללו שהוא מכובד וחברו בזוי, ודבר ידוע הוא שהוא חסרון גדול בנפש. ה' החושד בכשרים, שאומר בלבו שאינו חוטא שמא עשה שמא לא עשה והוא אינו יודע שזה עוון גדול שמשים אדם כשר כבעל עברות. החלק החמישי [רמב"ם שם ה"ה] דברים שנמשכים אחריהם וקשה לפרוש מהם והם רעות רעות מאד, והם חמשה. א' רכילות, ב' לשון הרע, ג' בעל חימה, ד' בעל מחשבה רעה, ה' המתחבר לרשע שהוא למד ממעשיו, ועליו אמר שלמה [משלי י"ג כ'] ורועה כסילים ירוע. כל אלו הדברים וכיוצא בהם אעפ"י שמעכבין אינן מונעים, אלא אם עשה תשובה הרי הוא בעל תשובה ויש לו חלק לעולם הבא.
<h2>דף מה.</h2>
המצוה כ"ח להבעיר אש על המזבח בכל יום תמיד [סהמ"צ עשין כ"ט. רמב"ם תמידין ומוספין פרק ב' ה"א—ז'], שנאמר [ויקרא ו' ה'] אש תמיד תוקד על המזבח וגו'. סדר המערכה עורכין בבקר עצים ועושין מערכה גדולה של אש, ומצוה לעלות עם שני גזרים עצים בתמיד של שחר יתר על עצי המערכה [תמיד כ"ט ע"א, רמב"ם שם ה"ב]. וכן מוסיפין שני גזרין עם תמיד של בין הערבים [יומא כ"ו ע"ב]. ועושין מערכה אחרת מלבד המערכה הגדולה שממנה לוקחים נר במחתה להקטיר קטרת [שם מ"ג ע"ב, מ"ה ע"א, רמב"ם שם ה"ד]. ומערכה שלישית אין עליה כלום לקיים מצות האש שנאמר [ויקרא ו' ו'] אש תמיד תוקד. ענין מצוה זו מבוארת במה שהיה צריך לתמידין ולשאר קרבנות, ואפשר שהכונה להיות בו האש תמיד ככונת הר"ם [מורה נבוכים ח"ג פמ"ה] בענין הקטרת שהאש שורף ומעביר כל עפוש וכל ריח רע, וגם לגדולת המזבח ומעלתו כדרך בתי המלכים. ואפשר שיש הערה בסוד המערכות. ובמה שאמרו רבותינו [יומא כ"א ע"ב] אעפ"י שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, למכוון בענין הקרבנות, לכליון כחות הגוף ולהערה נפשית, ואעפ"י שהאש ההוא מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, שעם ההערה באש יורד אש מן השמים, צריך אש ההדיוט שהוא המוציא שכלו מן הכח אל הפועל בהערתו ופעולתו.
<h2>דף נב:</h2>
המצוה כ' ליראה מן המקדש [סהמ"צ לר"מ עשין כ"א] שנאמר [ויקרא י"ט ל', וצ"ל ומקדשי תיראו]. ואת מקדשי תיראו. לשון הר"ם בספר המצות צונו ליראה מן הבית הזה הרמוז אליו מאד מאד עם שנשים נפשנו משא הפחד והיראה, וזה מוראת מקדש, והוא אמרו יתעלה ואת מקדשי תיראו, וגדר זאת היראה כמו שזכרו בסיפרא [תו"כ קדושים פ"ז ה"ט, ברכות נ"ד ע"א וס"ב ע"א] איזהו מורא לא יכנס בהר הבית במקלו ותרמילו [ונשמט מכאן תיבת "ומנעלו"] ובאנפונדתו ובאבק שעל רגליו ולא יעשה קפנדריא, ורקיקה למדוה מק"ו, וכבר התבאר במקומות מן התלמוד [יומא כ"ה ע"א, ס"ט ע"ב, סוטה מ' ע"ב, מ"א ע"ב ועוד] שאינו מותר כלל לשבת בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, וזה כלו לאמרו יתעלה ומקדשי תיראו. וזה הרבה [צ"ל יתחייב]. תמיד אפילו בזמננו זה שהוא חרב בעונותינו שרבו. ולשון ספרא [תורת כהנים שם ה"ח] אין לי אלא בזמן שב"ה קיים בזמן שאין ב"ה קיים מנין, ת"ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. מה שמירת שבת לעולם אף מורת מקדש לעולם. ושם [שם ה"ז] נאמר גם כן לא מן המקדש אתה מתירא אלא ממי שצוה על המקדש ע"כ. וכונת מצוה זו מבוארת למעלת הבית ולקדושתו, ולהעיר על יראת מי שצוה על המקדש גדרו רבותינו היראה שלא יכנס להר הבית במקלו, וזה להערה שאין ראוי להכנס בבית קדש ובמקום שיש בו הערה עיונית כמי שילך לעסקיו, גם כי הדברים העיונים צריכים יראה והכנעה. ואל זאת הכונה [אמר] אדון החכמים [קהלת ד' י"ז] שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלקים וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע. הזהיר למי שירצה לעיין בדברי האלקיים שילך בדרך ישרה קו לקו, וישמור רגליו מלכת אחר המחשבות הדמיונייות, ולא יהרוס לעלות אל ה', וכן כשילך אל בית האלקים לעבודה ולהקריב קרבנות ישמור דרכי לבבו לבל יבהלנו דמיונו בענין גשמי, וקרוב לשמוע, אמר שבית האלקים הוא קרוב להשיג אמתת מציאות ה' ולהתקרב לעבודתו ולאהבתו בענין השמיעה שהוא העיון וההתבוננות. מתת הכסילים זבח, ממעשה הקרבנות אל הכסילים שלא יבינו מושכל ויחשבו בלבם שהתקרבו לעבודת ה' ולאהבתו בהקרבת הקרבנות, כדרך שיתקרב האדם בזה למלך ב"ו, וקראם כסילים מאשר אינם מבינים מושכל. וזה כונת רבותינו אמרם [קהלת רבה פ"ד י"ז] שמקריבים קרבן ואינם יודעים על מה הם מקריבים כי אינם יודעים לעשות רע בין טוב ובין רע אינם בוחנים. ויש מי שבאר כי אינם יודעים לעשת רע כמו בעשות, שאינם מכירים כשעושים רע, ר"ל שאין להם בחינה בין הטוב ובין הרע. ויש מי שבאר שהוא חסר ובאורו שאינן יודעי' לעשות רק רע, ויש מי שבאר רע כמו רעיון. ואמר [קהלת ה' א'] אל תבהל את פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים. אחר אשר הודיענו כי ההליכה לבית האלקים תגיע השמיעה וההתבוננות להתקרב אל בית האלקים להשיג השוכן בבית, ר"ל אמתת מציאות ה', הזהיר שלא ירחיב בדבור באלו הענינים, כי הדבור הוא בתארים, לפיכך צריך למעט בו הדבור, כי העקר באלו הענינים הדבור הפנימי, כאמרו [תהלים ט"ו ב'] ודובר אמת בלבבו. ואחר הזהיר על מחשבת הלב לבל ימהר לבו, ר"ל עיונו לומר שהבין בדברים האלקיים, אך ישב וידום כי האלקים בשמים ואתה על הארץ, כי הבנת אלו הענינים, ר"ל הענינים האלקיים, הם גבוהים מן האדם כגובה שמים מארץ, והוא כמאמר הנביא [ישעי' נ"ה ט'] כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי וגו'. ורבותינו [ברכות ס"א ע"א] בארו אל תבהל את פיך ולבך אל ימהר בענין התפלה, והוא למעט בתארים. ולפי זה הבאור זכר הנה שלמה שלשת מיני עבודות לה', עבודת הקרבנות ועבודת התורה, והוא שתאר לשמיעה באמר "וקרוב לשמוע" והוא העיון וההתבוננות, והעבודה בדבור והוא התפלה, ועל זה אמר אל תבהל את פיך. והיראה במקדש באה להערה במה שצריך להשמר בכל אחד מאלו הענינים, וכבר כתבנו גדר המורא, וכן לקדושת המקדש, ומפני שהוא מיוחד להערה שכלית בכל מקום כמו שבארנו אסרו רבותינו הקדושים לפנות [ברכות ס"ב ע"א] או לישן [שם ה' ע"ב] בין מזרח למערב בכל מקום ומפני שההיכל במערב, ואין צריך לומר שאין קובעים בו בית הכסא, ולמקום מעלתו וגדולתו הזהירו על היראה והקדושה אף בזמן החרבן כמו שבארנו מסמיכות יראת המקדש ליראת [השבת] ובאו שתי מצות אלו יחד בפסוק אחד להקש שכבר כתבנו. וגם עם ההערה שבשמירת יום השבת להאמין במחדש וביראת המקדש למי שצוה אל המקדש, ולהערת הדברים אשר במקדש יהיה האדם שלם באמונה ובהשגת האמת. והנה כבר בארנו במצוה הקודמת שבית הכנסת ובית המקדש כמקדש מעט, לפיכך צריך להתנהג בהם ביראה כפי הדברים שבארו בבית המקדש לכונת השוכן בו, אמנם לא נאסרה הרקיקה בבית הכנסת כמו שנאסרה בבית המקדש, אמרו חכמים [ברכות ס' ע"ב] שבן אדם רוקק בתוך ביתו, והכונה בו שהעמידה והישיבה בבית הכנסת מצוה בכל עת ובכל זמן, ואי אפשר לעמוד בתמידות בלתי רקיקה, מה שאין כן בבית המקדש שבאה בו אזהרה [ויקרא ט"ז ב', כ"ה י"ז] אל יבא בכל עת אל הקדש, כמו שיתבאר [להלן ל"ת שלא יבא בכל עת אל הקודש] ואמרו רבותינו [חגיגה ז' ע"א] הוקר רגלך מבית רעיך [משלי כ"ה י"ז] זה בית המקדש, וזה ליראת המקדש ומעלתו לכונה שכבר כתבנו.
<h2>דף ס.</h2>
המצוה מ"ו להקריב קרבן מוסף ביום הכפורים [סהמ"צ לר"מ עשין מ"ח] שנ' [במדבר כ"ט ז'—ח'] ובעשור לחדש השביעי והקרבתם וגו'. המצוה מ"ז מצות עבודת יום הכפורים [סהמ"צ לר"מ עשין מ"ט] לשון הר"ם בספר המצות [שם] צונו בעבודת היום, ר"ל כלל הקרבנות כלן, והוידויין המחוייבין בהם וצום כפור כדי שיתכפרו להם כל העונות כמו שהכתוב אומר, והיא החוקה בכללה הכתובה באחרי מות [ויקרא ט"ז]. והראיה על היות הכלל כלו מצוה אחת אמרם בסוף פ' ה' מכפורים [יומא ס' ע"א] כל מעשה יום הכפורים האמור על הסדר הקדים מעשה לחברו לא עשה כלום ע"כ. ענין יום הכפורים הוא מבואר שהיה לכפרת חטא ולסליחת עון, וכאלו האדם בנפש לבד, כמו שהתבאר במצות הענוי. לכך היו כל עבודות יום הכפורים בבגדי לבן [יומא ל"ב ע"א] שהוא רמז לטהרת הנפש, ויש קצת רמז בחמש טבילות ועשרה קדושים [יומא ל' ע"א], החמש טבילות רמז לחמש החושים שלא ישתמש בהם כי אם לקדושת הנפש ולטהרתה לפי שכלן יסבבו טמאת הנפש בצד מה, ועשרה קדושים רמז לעשר כתות המלאכי' [רמב"ם פ"ב מהל' יסוה"ת ה"ז, מעשה תורה ק"ג] שיהיה מקדש עצמו להשיגם. אמנם ענין הוידויין מבואר שהיה צריך בתחלה להתודות לו ולביתו ואח"כ לשבטו ואח"כ לכל קהל עדת ישראל [ויקרא שם, יומא מ"ג ע"ב], כי כאשר התודה לו ולביתו הוא ראוי להתודות על שבטו, וכאשר התודה על שבטו ראוי להתודות על כלל ישראל [יומא שם]. ועשרה פעמים שהיה מזכיר שם המפורש [שם ל"ט ע"ב] הרמז לעשר כתות כמו שבארנו. והיה מזכיר השם הנצב עליהם, להורות שהוא עלת הכל. והקרבנות המיוחדים לעבודת היום מלבד המוסף ותמיד היו פר לחטאת והוא נשרף ואיל לעולה שהיה מקריב משלו הוא [יומא נ"א ע"ב], להערה כענין העולות [למעלה מצוה ל"ז], ופר לחטאת שהיה נשרף היה בו רמז לכלות פשעו, ולא היה נשרף במקום העולה, שכבר בארנו ענין כונת העולה שהיא לה', אבל שרפה זו היתה להתם חטאת. והשעיר שעלה עליו הגורל לה' הוא משל צבור להתם חטאתם ג"כ, והיה נשרף. והמשולח לעזאזל היה להורות על תכלית ההרחקה, ולזה היה השלוח בארץ גזרה, כמו שנרמז בחטאת הנשרף, וזה שלא יפותה במחשבת היצר. וזאת הכונה באמרו "לעזאזל" שהוא מורכב משתי תיבות עז אזל, כלומר הלך העז והוא המלך הזקן וכסיל [קה"ר פ"ד י"ג]. והיה שעיר, שהוא השר והוא השטן והוא מלאך המות והוא יצר הרע [ב"ב ט"ז ע"א], ורבותינו אמרו [יומא ס"ז ע"ב] לעזאזל לכפר על מעשה עזה ועזאל. והכל כונה אחת, שצריך להתרחק ולעשות קצת מעשה שיתעורר בו להרחיקנו. ולזאת הכונה במה שכתבנו. ובא ענין זה כפי הדרך שאמרו רבותינו [תו"כ שמיני דמלואים ה"ג] ואת הצפוני ארחיק שמחל לו הקב"ה על מעשה העגל תן לתוך פיו של שטן שלא ישנאך, וזה מבואר הכונה במה שכתבנו. ובא ענין זה כפי הדרך שאמרו רבותי [סוכה נ"ב ע"א] ואת הצפוני ארחיק מעליכם [יואל ב' כ'] זה יצר הרע שצפון בלבו של אדם והדחתיו אל ארץ ציה ושממה למקום שאין בני אדם מצויין בו. ובפרקי דר' אליעזר [פמ"ו, והובא ברמב"ן עה"ת ויקרא ט"ז ח' בביאור ענין שעיר לעזאזל] אמ' סמאל לפני הקב"ה רבונו של עולם על אומות העולם נתת לי רשות ועל ישראל לא נתת לי רשות, א"ל הריני נותן לך רשות עליהם ביום הכפורים אם יש בהם חטא, לפיכך אמר הקב"ה תנו לו שוחד שלא יבטל מעשה, שנאמר גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. וענין זה מבואר בעצמו, שהשטן אין לו רשות על ישראל שהתורה להם תבלין כנגד יצר הרע [קדושין ל' ע"ב]. ומאשר יצר לב האדם רע מנעוריו [בראשית ח' כ"א] נתן לנו מצות יום הכיפורים להערה לתשובה. ואם ביום הכפורים נמצא עון באדם, אז יש לשטן רשות עליו, ומה שאמר במסכת יומא [יומא כ' ע"א, ועי' רד"ל בפדר"א שם] שה' נתן רשות לשטן על ישראל חוץ מיום הכפורים, הכונה בו פעלת השטן, כי לפי הכונה שבאה ביום הכפורים לענות נפש ושיניח אדם כל התאוות הבהמיות, אין לשטן רשות עליו.
<h2>דף סב:</h2>
המצוה ל"ט להקריב קרבן מוסף ביום השבת [סהמ"צ לרמב"ם עשין מ"א] שנ' [במדבר כ"ח ט'] וביום השבת שני כבשים וגו'. כבר בארנו [מצוה ל"ז] שבמוסף שבת לא נכתב בו חטאת, ובארנו הכונה. גם בקרבן שבת לא בא מספר שבעה כבשים. ולא פר ואיל כמו שבא במוספי ראשי חדשים ורגלים. ואפשר שהכונה בזה כי במספר השבעה שהיו לשם, בא לבטל אמונת הקודמים בעבודתם למשרתים, ופר ואיל אפשר שזה מפני שהיו עובדים לטלה או לשור, וזה היה מורגל אצלם ונאמר בהגדה [מדרש שוחר טוב מז' ק"ו ו'. ועי' מכילתא בשלח מסכתא ב' פ"ו שה"ש פ"א פסוק לססתי ג'] בתבנית שור [תהילים ק"ו כ'] כתבנית שור של למעלה, ובילמדנו בפ' אמור אל הכהנים [תנחומא אמור ט"ז] שור או כשב [ויקרא כ"ה כ"ז] למה (א"ר) [אמר] שיקריבו שור לכפר על תבנית שור, שנ' [תהלים ק"ג ג'] הסולח לכל עוניכי. אמנם בשבת לא הוצרך בזה כי די בשבת באמונת החדוש לבטל כל ענין ע"ז מעבודת האמצעיים. וכבר רמזנו [מצוה ז'] כונת מאמר חכמינו אמר [שבת קי"ח ב'] כל המקיים את השבת אפי' עובד ע"ז כאנוש מוחלים לו.
<h2>דף סט.</h2>
האזהרה מ"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת מ"ב, רמב"ם הל' כלאים פ"י] הוזהרנו מללבוש הבגד הארוג מצמר ופשתים. כמו שהיו לובשים אותו כומרי עבודה זרה בזמן ההוא. והוא אמרו ית' [דברים כ"ב י"א] לא תלבש שעטנז. וזה מפורסם אצל פרושי החורי אשר במצרים, ע"כ. וטעם אזהרה זו מבואר בלשון הר"ם ובדרך זו בארה בספר המורה [מו"נ ח"ג פל"ז]. ולפי מה שמצאתי במדרשים נתעוררתי בענין אחר בכונת הכלאים, ואולי הכל עולה לכונה אחת. אמרו ברבה רבתי קין הביא ממותר מאכלו קליות זרע פשתן והבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן כבשים שלא נגוזו לצמר. אמר ר' יהושע בן קרחא אמר הקב"ה לא יתערבו מנחת קין והבל לעולם, ואפילו באריגת הבגד שנאמר לא תלבש שעטנז. ובפרשת נ"ט אשת חיל מי ימצא [משלי ל"א י'] זו שרה אמנו וכו' דרשה צמר ופשתים שתבעה הפרש לעולם בין יצחק וישמעאל, כשם שצמר ופשתים אינן מתחברים יחדו שנאמר [בראשית כ"א י'] ותאמר לאברהם גרש את בן האמה הזאת וגו'. ובאור רמזים אלו כי ידוע הוא כי מנחת הבל נרצית לה' ומנחת קין לא נרצית וכן ידוע שיצחק בן הגבירה וישמעאל בן השפחה, והמשיל מנחת קין והבל לחבור צמר ופשתים, והפרש בין יצחק וישמעאל לאזהרת צמר ופשתים שלא יתחברו יחד. וכן הוזהר חבור בעלי חיים יחד, ר"ל שלא לחרוש בשור ובחמור. ולפי פסק הר"ם [רמב"ם כלאים פ"ט ה"ז] שהוא העקר אינו חייב אלא בהמה טהורה עם בהמה טמאה. לעורר שלא יחבר האדם החי הטהור עם החי הטמא אבל ירגיש בהבדל שביניהם. וכן בבגד הוזהר (שלא הוזהר) הבא מבעלי חיים עם הבא מן הצומח מן האדמה, לכונה זו בעצמה. וזה מבואר אל מנחת קין והבל, והתחברות יצחק וישמעאל. ויש קצת הוראה במלת שור על העיון וחמור על החומר. ומלת צמר על החום המיוחד אל דקות העיון, ומלת פשתים על הפשיון והגסות. ובענין הזריעה הוזהרו כלאים, שברוב הכלאים הוא מן החטים והשעורים, שהאחד מאכל בהמה והאחר מאכל אדם. לזאת ההערה בעצמה. ויותר הערה בענין אסור כלאי הכרם שאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד [קדושין ל"ט ע"א]. ויש בזה התערבות מאכל האדם והבהמה והדבר המיוחד למזון הנפש והוא היין. ואפשר שזה היה מנהג עובדי עבודה זרה כמו שכתב הר"ם לכונה זו בעצמה. ר"ל להורדת הרוחניים עם הדומם, שבזה היו עושין הטלאס"ס, ולכונה זו היו עושין לובשין הכמרים בגד מעורב מצמר ופשתים. וכן כל מה שהיו עושין בענין הכלאים היו עושין לכונה זו. ויהיה ענין אסור הכלאים שלא ללכת בדרכי הכופרים, גם הערה בצד מה כמו שבארנו. ואפשר שלכונה זו בעצמה בא אסור הרבעת בהמה והרכבת האלנות. ואפשר שבו כונה אחרת ונרחיב הן באור במקומן בג"ה [בגזירת האל].
<h2>דף ע.</h2>
המצוה מ"ו להקריב קרבן מוסף ביום הכפורים [סהמ"צ לר"מ עשין מ"ח] שנ' [במדבר כ"ט ז'—ח'] ובעשור לחדש השביעי והקרבתם וגו'. המצוה מ"ז מצות עבודת יום הכפורים [סהמ"צ לר"מ עשין מ"ט] לשון הר"ם בספר המצות [שם] צונו בעבודת היום, ר"ל כלל הקרבנות כלן, והוידויין המחוייבין בהם וצום כפור כדי שיתכפרו להם כל העונות כמו שהכתוב אומר, והיא החוקה בכללה הכתובה באחרי מות [ויקרא ט"ז]. והראיה על היות הכלל כלו מצוה אחת אמרם בסוף פ' ה' מכפורים [יומא ס' ע"א] כל מעשה יום הכפורים האמור על הסדר הקדים מעשה לחברו לא עשה כלום ע"כ. ענין יום הכפורים הוא מבואר שהיה לכפרת חטא ולסליחת עון, וכאלו האדם בנפש לבד, כמו שהתבאר במצות הענוי. לכך היו כל עבודות יום הכפורים בבגדי לבן [יומא ל"ב ע"א] שהוא רמז לטהרת הנפש, ויש קצת רמז בחמש טבילות ועשרה קדושים [יומא ל' ע"א], החמש טבילות רמז לחמש החושים שלא ישתמש בהם כי אם לקדושת הנפש ולטהרתה לפי שכלן יסבבו טמאת הנפש בצד מה, ועשרה קדושים רמז לעשר כתות המלאכי' [רמב"ם פ"ב מהל' יסוה"ת ה"ז, מעשה תורה ק"ג] שיהיה מקדש עצמו להשיגם. אמנם ענין הוידויין מבואר שהיה צריך בתחלה להתודות לו ולביתו ואח"כ לשבטו ואח"כ לכל קהל עדת ישראל [ויקרא שם, יומא מ"ג ע"ב], כי כאשר התודה לו ולביתו הוא ראוי להתודות על שבטו, וכאשר התודה על שבטו ראוי להתודות על כלל ישראל [יומא שם]. ועשרה פעמים שהיה מזכיר שם המפורש [שם ל"ט ע"ב] הרמז לעשר כתות כמו שבארנו. והיה מזכיר השם הנצב עליהם, להורות שהוא עלת הכל. והקרבנות המיוחדים לעבודת היום מלבד המוסף ותמיד היו פר לחטאת והוא נשרף ואיל לעולה שהיה מקריב משלו הוא [יומא נ"א ע"ב], להערה כענין העולות [למעלה מצוה ל"ז], ופר לחטאת שהיה נשרף היה בו רמז לכלות פשעו, ולא היה נשרף במקום העולה, שכבר בארנו ענין כונת העולה שהיא לה', אבל שרפה זו היתה להתם חטאת. והשעיר שעלה עליו הגורל לה' הוא משל צבור להתם חטאתם ג"כ, והיה נשרף. והמשולח לעזאזל היה להורות על תכלית ההרחקה, ולזה היה השלוח בארץ גזרה, כמו שנרמז בחטאת הנשרף, וזה שלא יפותה במחשבת היצר. וזאת הכונה באמרו "לעזאזל" שהוא מורכב משתי תיבות עז אזל, כלומר הלך העז והוא המלך הזקן וכסיל [קה"ר פ"ד י"ג]. והיה שעיר, שהוא השר והוא השטן והוא מלאך המות והוא יצר הרע [ב"ב ט"ז ע"א], ורבותינו אמרו [יומא ס"ז ע"ב] לעזאזל לכפר על מעשה עזה ועזאל. והכל כונה אחת, שצריך להתרחק ולעשות קצת מעשה שיתעורר בו להרחיקנו. ולזאת הכונה במה שכתבנו. ובא ענין זה כפי הדרך שאמרו רבותינו [תו"כ שמיני דמלואים ה"ג] ואת הצפוני ארחיק שמחל לו הקב"ה על מעשה העגל תן לתוך פיו של שטן שלא ישנאך, וזה מבואר הכונה במה שכתבנו. ובא ענין זה כפי הדרך שאמרו רבותי [סוכה נ"ב ע"א] ואת הצפוני ארחיק מעליכם [יואל ב' כ'] זה יצר הרע שצפון בלבו של אדם והדחתיו אל ארץ ציה ושממה למקום שאין בני אדם מצויין בו. ובפרקי דר' אליעזר [פמ"ו, והובא ברמב"ן עה"ת ויקרא ט"ז ח' בביאור ענין שעיר לעזאזל] אמ' סמאל לפני הקב"ה רבונו של עולם על אומות העולם נתת לי רשות ועל ישראל לא נתת לי רשות, א"ל הריני נותן לך רשות עליהם ביום הכפורים אם יש בהם חטא, לפיכך אמר הקב"ה תנו לו שוחד שלא יבטל מעשה, שנאמר גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. וענין זה מבואר בעצמו, שהשטן אין לו רשות על ישראל שהתורה להם תבלין כנגד יצר הרע [קדושין ל' ע"ב]. ומאשר יצר לב האדם רע מנעוריו [בראשית ח' כ"א] נתן לנו מצות יום הכיפורים להערה לתשובה. ואם ביום הכפורים נמצא עון באדם, אז יש לשטן רשות עליו, ומה שאמר במסכת יומא [יומא כ' ע"א, ועי' רד"ל בפדר"א שם] שה' נתן רשות לשטן על ישראל חוץ מיום הכפורים, הכונה בו פעלת השטן, כי לפי הכונה שבאה ביום הכפורים לענות נפש ושיניח אדם כל התאוות הבהמיות, אין לשטן רשות עליו.
<h2>דף עא:</h2>
המצוה ל"ב שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת [רמב"ם מ"ע ל"ג רמב"ם כלי המקדש פ"ח] שנאמר [שמות כ"ח ב'] בגדי קדש. לשון הר"ם בספר המצות נצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת
ואז יעבדו במקדש, והוא אמרו יתעלה ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת, ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות [שם כ"ט ח']. ואלו הם בגדי כהונה שמנה בגדים לכהן גדול וד' לכהן הדיוט. וכשיעבוד כהן בפחות מהבגדים שהן מיוחדים בעבודה ההיא או ביותר מהם עבודתו פסולה וחייב עם זה מיתה בידי שמים [זבחים ט"ז ע"א], ר"ל מחוסר בגדים שעבד. וכן מנו אותו בגמרת סנהדרין [פ"ג ע"א] בכלל מחוייבי מיתה בידי שמים. ולא בא בזה הכתוב, אבל בא הכתוב וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו והיתה להם כהונת עולם [שמות כ"ט ט'], ובא בפירוש המקובל בזמן שבגדים עליהם כהונתם עליהם אבל בזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים [סנהד' פ"ג ע"ב]. והנה נתבאר כי זר ששימש במיתה. ואמ' בספרא [תו"כ צו דמילואים פ"א ה"ז ע"ש] וישם עליו את החשן [ויקרא ח' ח'] פרשה זו למדה לשעתה ולמדה לדורות, למדה לשעתה לשרות יום יום ולמדה לשרות יום הכפורים, בכל יום משמש בבגדי זהב וביום הכפורים בבגדי לבן, וכבר בארו בספרא [תו"כ אח"מ פרשה ה' ה"י] שלבישת בגדים אלו מצות עשה, והוא אמרם ומנין שאין אהרן לובש בגדים לגדלותו אלא כמקיים גזרת מלך, ת"ל [ויקרא ט"ז ל"ד] ויעש כאשר צוה ה' את משה. כלומר הבגדים האלו, ואעפ"י שהיו בתכלית היופי בעבור שהם מזהב ושהם וישפה וזולתם מן האבנים היפות, לא יכוין בהם היופי אבל לקיים הציווי שצוה האל למשה לבד, והוא שילבש אלו הבגדים תמיד במקדש ע"כ. זמן הנראה שאחר שאין ראוי לכהנים ללבוש הבגדים כי אם למצוה, ומחוסר בגדים ג"כ למיתה, שיש הערה גם כן בענין הבגדים ובמספרם לדבר מה, ויש קצת רמז במספר הארבעה לכהן הדיוט ובמספר שמנה לכ"ג, אשר יוצק על ראשו שמן המשחה והיה משמש לפני ולפנים, ומדברי רבותינו נראה ג"כ שבגדי כהונה יש בהם קצת הערה, אמרו [זבחים פ"ח ע"ב ערכין ט"ז ע"א] למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות לומר לך מה קרבנות מכפרים אף בגדי כהונה מכפרים, כתנת מכפרת על שפיכות דמים שנאמר [בראשית ל"ז ל"א] ויטבלו את הכתנת בדם, מכנסים מכפרין על העריות שנאמר [שמות כ"ח מ"ב] ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה, מצנפת מכפרת על גסי הרוח יבא דבר שבגובה ויכפר על מעשה גובה, אבנט מכפרת על הרהור הלב דכתיב [שם שם ל'] והיו על לב אהרן. חשן מכפר על הדינין שנאמר [שם ט"ו] ועשית חשן משפט, אפוד מכפר על ע"ז שנאמר [הושע ג' ד' וצריך לומר. ואין] אין אפוד ותרפים, מעיל מכפר על לשון הרע יבא מעשה שבקול ויכפר על מעשה קול, ציץ מכפר על עזי פנים שנאמר [ירמיה ג' ג'] ומצח זונה היה לך מאנת הכלם. ועם האמנתו שהקרבנות והשיר ובגדי כהונה מכפרים על העונות הגדולות, יראה ג"כ בדרך העיון שלפי המכוון בענין הקרבנות ובכל עבודות הכהנים תמצא שהם יסבבו הסרת העונות הגדולות והם שלוחי ה' להנהיג את ישראל. ולפי זה הדרך אפשר לבאר שהכהנים עם הערתם בענין בגדיהם וענין הקרבנות אשר הם שלוחי ה' כמו שבארנו, הם מכפרים על העונות הגדולות ובאים על מה שהוא קיום העולם. אמנם העברות הגדולות וכאשר תתעורר במה שאמר בענין כפרת הבגדים תמצא שהם מכפרים על העונות הגדולות ובאים על מה שהוא קיום העולם, אמנם העברות הגדולות ע"ז וג"ע וש"ד ולשון הרע שקול כנגד שלשתן כמו שנתבאר בדברי רבותינו [ערכין ט"ו ע"א] ג"כ. ועל הדין שהוא אחד מן הדברים שהעולם עומד עליהם [אבות פ"א מי"ח]. אמנם פרטי הענינים, ר"ל שתהא הכתנת מכפרת על ש"ד וכן כלם, לא נתבאר לי רק במקצת כמו שאבאר, ולפי ששמעתי מקצת בעלי העיון בארו ענין חשן ואפוד ואורים ותומים בדברים לא יסכימו אל מעלת תורתנו הקדושה ומעלת הנבואה והשגחת ה' בנו, כפי משפטי הכוכבים והמבט והמערכת, והביאו ראיה מאבני האפוד ושמותם והמפותח בהם ומספר האותיות כמו שנמצא בחבוריהם הנודעים [עי' אבן עזרא פ' תרומה כ"ז ט' תצוה כ"ח ו' ורמב"ן שם]. לכן ראיתי לבאר הנה מה שיראה לי לפי דבריהם עם מה שהעירונו רבותינו במאמריהם, ואומר שלדבריהם שאומרים שהאפוד רמז לחגורת המזלות, וחשן רמז לכלי ההבטה, בא זה להערה בדרך הקרבנות לפי אחת מהכונות שבאו לבטל דעת עובדי האלילים שהיו מקריבים לאליליהם, וצוה ה' שיהיה הקרבן לה' להעתיק האמונות ההם, כן באו חשן ואפוד ואורים ותומים לזאת הכונה בעצמה שהיתה השאלה בהם בשם ה' לבטל דעות הוברי שמים אשר לא שמו ה' מבטחם, ואלו היו דעת האומות הקודמות שהיו נעשים כל מעשיהם וכל עניניהם על פי המבט והמערכת, כמו שנתבאר בתורתנו הקדושה [דברים י"ח י"ד] כי הגוים האלה וגו' אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך וגו'. כלומר שכל ענינינו על פי הנבואה האמתית שאין ספק בה לא בדרך הוברי שמים אשר רוב דבריהם שקר. והשואל הוא הנכבד שבישראל והוא כהן,
ואין נשאלין אלא למי שמדבר ברוח הקדש ושכינה שורה עליו [יומא ע"ג ע"א, רמב"ם כלי המקדש פ"י ה"י], והיו כענין הנבואה. והיו שמות האבות ושמות השבטים מפותחין בהם [רמב"ם שם פ"ט ה"ז על החושן], להעיר שהשגחת
ה' בנו מאהבתו אותנו, ומשמרו הברית והחסד אשר נשבע לאבותינו. ולהודיע מעלת הענין ושהוא להשגחת ה' בנו
לא היו נשאלין אלא למלך או לב"ד או למי שצורך הצבור
בו [יומא שם, רמב"ם שם פ"י הי"ב]. ואחר שכונתנו שכונת החשן והאפוד לבטל דעת הוברי שמים נמצא קצת הערתנו באמרם אפוד מכפר על ע"ז, שאחד מחלקיה הוא האמונה בענין הכוכבים והורדת הרוחניים וזה היה נמשך להוברי שמים, וכאשר היתה השאלה באפוד על פי ה', להורות
על סבת האפוד גבוה מעל גבוה, נמצא שהוא מכפר על ע"ז, כי עקר הכפרה הוא הסרת טנוף דעת הנפסד. ומה מאד נאתו לכונתנו זו מה שבאר אחד מחכמי העיון ואם לא בארו לזאת הכונה, והוא מה שאמר שאפוד הוא רמז לחררן, זה היה רמז יונתן ב"ע שתרגם [ירמיה ז' י"ח] ויעש כונים למלאכת השמים, קרדנטין. הנה לפי מה שתרגם יונתן בן עוזיאל
נראה שקרדנטין הוא אחד ממיני ע"ז. וכן מצאתי כתוב
באחד מספרי בעלי העיון שנמצא בהגדה שהיו מסתכלים באורים ותומים כדרך שהאצטרוגלין מסתכלים במזלות.
והנה הענין מבואר אצלי לפי הדרך שבארנו, כי בדרך שהאצטרוגלין שהם הוברי שמים מביטים במזלות, כן היו הסתכלותם באורים ותומים על פי ה' לכונה שכבר כתבנו.
<h2>דף עג:</h2>
האזהרה קצ"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת קצ"ו, שביתת עשור פ"א הי"ד] הוזהרנו מלאכול ביום הכפורים, ולא נתבאר בכתובי התורה אזהרה לזה המעשה, אבל זכר הענש וחייב הכרת לאוכל. וידענו שהאכילה מוזהר ממנה והוא אמרו [ויקרא כ"ג כ"ט, וצ"ל כי כל] וכל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה. ובתחלת כריתות [ב' ע"א] כשמנו מחוייבי כרת מנו בכללם האוכל ביום הכפורים, ובארו שם שכל מה שיתחייב עליו כרת הוא מצות לא תעשה חוץ מפסח ומילה. הנה נתאמת שהאכילה ביום הכפורים מצות לא תעשה, ולזה חייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת קבועה כמו שבארנו בתחלת כריתות, וכמו שנתבאר במסכת הוריות [פיהמ"ש הוריות פ"ב מ"ב ועי' הל' שגגות פ"א ה"ב] שזה הדין לא יתחייב כי אם במצות לא תעשה בלבד מפני אמרו יתעלה במחוייבי חטאת קבועה [ויקרא ד' י"ג] אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה. ולשון סיפרא [תו"כ אמור פי"ד ה"ד, ומקוצר] כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה הרי זה ענש ענוי, אבל אזהרה לענוי לא שמענו, כשהוא אומר [תו"כ שם ה"ט] ענש המלאכה שאין תלמוד לומר שק"ו הוא, ומה אם ענוי שאינו נוהג בשבתות וימים טובים הרי הוא ענוש עליו מלאכה שנוהגת בשבת וימים טובים אינו דין שיענש עליה, אם כן למה נאמר ענש מלאכה ללמוד ממנה [אזהרה] לענוי מה ענש מלאכה לאחר אזהרה אף ענש ענוי לאחר אזהרה, ע"כ. כונת אזהרת האכילה ביום הכפורים מפני שהוא יום מיוחד לנפש שיהיה האדם בו כמלאך, ומפני שהאכילה בו תמנע הערת הנפש ושלמותה בא ענש כרת. ומדברי הקבלה [יומא ע"ד ע"ב, רמב"ם ה"ה] שכל תענוג גופני אסור בו כגון רחיצה וסיכה ותשמיש המטה ואסור בנעילת הסנדל, להראות הענוי, והכל לכונה שכתבנו. אמנם לא בא הענש הגדול בשאר התענוגים, באשר בא בענין האכילה מאשר האדם יותר צריך אל האכילה ויותר נמשך בה משאר התענוגים ובא בשעור ככותבת [יומא ע"ג ע"ב, רמב"ם פ"ב ה"א] ששעור כזה מיסב הנפש, ואם אכל מאכלים שאין ראוים לאכילה פטור [שם פ"א ע"א, רמב"ם פ"ב ה"ה], שלא יתענג האדם אלא במאכלות הראוים.
המצוה ק"ס. להתענות בעשור לחדש השביעי [סהמ"צ עשין קס"ד, רמב"ם שביתת עשור פ"א ה"ד] שנאמר [ויקרא ט"ז כ"ט] בעשור לחדש השביעי תענו את נפשותיכם. המצוה קס"א. שנצטוינו לשבות בעשור לחדש השביעי [סהמ"צ עשין קס"ה, רמב"ם שביתת עשור פ"א ה"א] שנאמר [ויקרא
כ"ג כ"ז] מקרא קדש יהיה לכם. ונאמר [שם ל"ב] שבת שבתון הוא לכם. מצות השביתה ביום זה לכונת הענוי, וענין הענוי באה הקבלה האמתית [יומא ע"ג ע"א] שהיא מאכילה ושתיה. ולהיות ענין הכפורים הערה רבה לשלמות הנפש בא חיוב כרת באוכל ושותה ביום הכפורים. ומדברי סופרים [שם פ' ע"א] אסור ברחיצה וסיכה ובנעילת הסנדל, ותשמיש המטה. סוף דבר ענין יום זה הוא כאלו הוא בנפש בלבד שנאסרה בו כל הנאה גשמית וכל מלאכה וכל דבר מיוחד לגוף. ומה שאינו אסור מן התורה אלא אכילה או שתיה שזהו המעמיד הגוף והיותר רגיל, וכאשר יבטל מזה ישאר בענוי עם הנפש לבד. וכבר כתבנו [יומא כ' ע"א] שהשטן אין לו רשות ליום הכפורים, וזה מבואר למשכיל. ובא חיוב כרת באיסור המלאכה מפני שעקרו לנפש, ורבותינו תקנו [פסחים ק"ד ע"א] ברכת הנר ליל מוצאי יום הכפורים, לכונה שכתבנו [מצוה קמ"ח] בברכת הנר למוצאי שבת שהכל ענין אחד. וכתב הר"ם פמ"ג משלישי [מו"נ] ענין צום כפור סבתו מבוארת, שהוא נותן דעת התשובה, והוא שירד בו אדון הנביאים ובשרם בסליחת חטאתם הגדול, והיה היום [ה]הוא גדול לנצח יום תשובה ועבודה גמורה, ולזה נאסרה בו כל הנאה גשמית וכל טרח והתעמלות הגוף, רצה לומר המלאכות, ואין עושין בו רק הודויין. רצה לומר, שישוב מחטאו ויודה בהן.
המצוה קנ"ב. נצטוינו לשבות ביום ראשון של פסח [סהמ"צ לר"מ עשין קנ"ט] שנאמר [שמות י"ב ט"ז] וביום הראשון. המצוה קנ"ג. נצטוינו לשבות בשביעי של פסח. [סהמ"צ לר"מ עשין ק"ס] שנאמר [שמות שם] וביום השביעי מקרא קדש. המצוה קנ"ד. שנצטוינו בו לשבות בחג השבועות והוא הנקרא עצרת [סהמ"צ לר"מ עשין קס"ב] והוא אמרו [ויקרא כ"ג כ"א] וקראתם בעצם היום הזה. המצוה קנ"ה. לשבות בראשון מתשרי [סהמ"צ לר"מ עשין קס"ג] שנאמר [ויקרא שם כ"ד] באחד לחדש יהיה לכם שבתון. המצוה קנ"ו. לשבות בראשון של סכות. [סהמ"צ לר"מ עשין ק"ס] שנאמר [ויקרא שם ל"ה] ביום הראשון מקרא קדש וכו'. המצוה קנ"ז לשבות בשמיני של חג הסכות [סהמ"צ לר"מ עשין קס"ז] שנאמר [ויקרא כ"ג ל"ו] (ו)ביום השמיני מקרא קדש. וכתב הר"ם במצות השביתה ביום הראשון של פסח [סהמ"צ לר"מ עשין קנ"ט], דע זאת ההקדמה, והיא שכל מה שנאמר בו מקרא קדש, בא בפירושו קדשה[ו] [תו"כ אמור פרשה י"א א'] וענין קדשהו לא תעשה בו מלאכה אלא מה שיתייחס באכילה כמו שבאר הכתוב [שמות י"ב ט"ז] וכבר קדם לנו אמרם [שבת כ"ד ע"א] האי שבתון עשה ר"ל, שכל יום שאמר ה' שבתון כאלו אמר שבות או תשבות, ואלו כלם הם צוויים על השביתה. ושבתון יקראו ימי המועדים כלם, ר"ל ימים טובים, והנה אומ' הרבה בתלמוד [שבת כ"ה ע"א, ביצה ח' ע"א] י"ט עשה ולא תעשה הוא, ר"ל, שהשביתה בכל י"ט מצות עשה ועשיית מלאכה היא מצות לא תעשה, ולזה מי שיעשה בו מלאכה ידועה עבר על עשה ועל לא תעשה. ולענין כונת שביתת ימים אלו, הנה הכונה בהם כי השביתה ביום טוב להעיר שהשגחתו ה' בנו, ונזדרז בקיום התורה והמצות אשר תכליתם להשגתו ית'. אמנם חג המצות לזכר יציאת מצרים זה מבואר. והשביתה בשבועות לזכר מתן תורתנו זה מבואר ששלמות השגחת ה' בנו והראות מופתיו היה בנתינת התורה. אמנם השביתה בראש השנה די מה שיש בו מן ההערה במצות התקיעה כמו שיתבאר [מצוה קנ"ט] אמנם השביתה בסכות מבואר באמרו [ויקרא כ"ג מ"ג] כי בסכות הושבתי את בני ישראל. ולא בא בעשיית מלאכה בימים אלו עונש גדול כמו שבא בשבת, מפני שהשבת הוא ליסוד אמונתנו ואות ברית בינינו לשם, ושקולה כנגד כל התורה. [ירוש' ברכות פ"א ה"ה, שמו"ר כ"ה ט"ז]. והותרה מלאכת אוכל נפש ביום טוב מה שאין כן בשבת, כי מפני מה שיש ברוב הרגל מן הקבוץ הרב לא יספיק להם מה שיכינו מבערב. וגם כי הערת המועדות אינה כהערת השבת שהעקר בו השביתה כמו שבארנו. וכבר בארנו [מצוה קמ"ז] שהוא רמז לעולם הבא. וכן היה זה משלמות תורתנו שאם יאסר ביום טוב מלאכת אוכל נפש לפעמים יצטרך לעמוד שני ימים זה אחר זה בלתי הכנת אוכל נפש, אם יבא יום טוב ערב שבת או אחר השבת. וכבר ידעת מה שתקנו רבותינו ביום הכפורים [ר"ה כ' ע"א] שלא יבא ערב שבת או אחר השבת משום ירקיא ומשום מתיא. והתורה כלה באה להקל מטורח העבודות הקדומות לא להכביד בדבר מן הדברים כמו שבאר הר"ם בשלישי [מו"נ פמ"ג]. והמועדות שבהם ענינים להערה ולזכר למה שקרה, כגון אכילת מצה בפסח ואזהרת החמץ בו וישיבה בסכה באה המצוה בשבעה ימים רצופים, כי ביום אחד לא תספיק ההערה. ולא באה מצות השביתה ואסור המלאכה רק יום אחד להקל מטרח העבודות. וגם כי הבטלה מכל וכל מביאה לידי ענינים מגונים. ולמכוון בבטול המלאכה שהוא לשמוח ברגלים ולעסוק באכילה ושתיה, להעיר על שמחת הנפש שהיא השמחה הגמורה די הערה ביום אחד. והתורה כמו שאמרנו לא רצתה להכביד משא העבודות, שאם תאסר המלאכה שבעת ימים יהיה ההזק גדול, עם מה שימצא בבטול המלאכה מהמשך אחר רוב מאכל ומשתה אשר יבאו מזה עניני רוע סדר הגוף והנפש. וכדי להיות קצת שנוי בין אלו הימים לשאר ימות החול לא התירו רבותינו מלאכה בחול המועד רק מלאכת האבד [מו"ק י"ב ע"א] וכן כל שבעת ימים שוים בישיבת הסכה, ואזהרת חמץ, והבאת הקרבנות. ויש בזה די הערה. ומה שבאה מצות השביתה ביום השביעי של פסח, באמרו [ויקרא שם ח'] מקרא קדש, אין השביתה ההיא מענין חג המצות, כי השביתה ביום ראשון היא זכר ליציאת מצרים, אך ביום השביעי באה השביתה בו לזכר קריעת ים סוף, שבשביעי ירדו לים ואמרו שירה, ואיננו מענין י"ט הראשון, ויורה על זה אמרו [דברים ט"ז ח'] ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך, להבדיל יום זה משאר הימים. ר"ל שבא לענין אחר. ומה שצריך לבאר לפי הנחתנו ששביעי של פסח אינו מענין יום טוב הראשון, איך לא תקנו בו חכמים שהחיינו כמו שתקנו בשמיני עצרת, והכונה אצלי בזה, כי יום שביעי הוא מכלל השבעה שהוזהרו מאכילת חמץ, גם הוא שוה לשאר הימים בענין הקרבנות, מה שאין כן בשמיני עצרת שאיננו שוה לשאר הימים בדברים רבים כמו שאמרו רבותינו [סוכה מ"ז ע"א, ר"ה ד' ע"ב] רגל בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב גם לא בישיבת הסכה ונטילת לולב. ועתה צריך שנחקור מה שנאמר בשביעי של פסח [במדבר כ"ט ל"ה] עצרת תהיה לכם, וכבר בארו זה חכמינו [פסחים ס"ח ע"ב] ואמרו שהאחד בא לגלות על חברו. כאלו כתוב בכל אחד עצרת לה' [דברים ט"ז ח'] וכתוב עצרת תהיה (לכם) [לך] וזה אמרם [פסחים שם] כתוב עצרת לה' וכתוב [במדבר שם] עצרת תהיה לכם. הא כיצד חלקהו חציו לה' וחציו לכם.
ר"ל חציו לה' לעסוק בתורה והיא שמחת הנפש, וחציו
לכם והיא שמחת הגוף. ואשר יראה לי כי בשביעי של פסח נאמר [דברים ט"ז ח'] ב"עצרת לה"', לפי שהוא מקרא קדש לזכור מופת קריעת ים סוף אשר היה מן המופתים הגדולים לזכור יום צאתנו ממצרים, ובשמיני עצרת אין בו רמז רק לתוספת שמחה ולמנוחה, אחר שעברו ימי חג הסכות. אמנם לא נתברר לי טעם למה בא יום שמיני בחג הסכות, ומדוע לא היה בשביעי כדרך חג המצות. ובילמדנו [תנחומא פנחס ט"ז] נתנו בו טעם שבשבעת ימי החג מקריבים שבעים פרים על שבעים אמות. א"ל הקב"ה כל ימי החג הקרבתם לפני הקרבנות על האומות, אבל עכשיו הקריבו לעצמכם, שנאמר ביום השמיני [דברים ט"ז ח'] עצרת תהיה לכם והקרבתם עולה וגו'.
<h2>דף פה.</h2>
האזהרה קס"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת קס"ה, ביאת המקדש פ"ב ה"ה] הוזהרו הכהנים שלא לצאת מן המקדש בשעת עבודה. והוא אמרו ית' [ויקרא י' ז'] ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו. ונכפלה אזהרה זו גם כן בכהן גדול ואמר [שם כ"א י"ב] ומן המקדש לא יצא. ולשון סיפרא [תו"כ שמיני דמילואים פרשתא א', המ"ב] מפתח [אהל מועד] יכול בשעת עבודה ושלא בשעת עבודה ת"ל ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הוי אומר בשעת עבודה, כי שמן משחת ה' עליהם [ויקרא י' ז'] אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת עבודה חייבים מיתה מניין לכל כהנים שבכל הדורות ת"ל כי שמן משחת ה' עליהם. ודע שיש בכהן גדול תוספת שלא ילוה מת, וזה פשט הכתוב באמרו [שם כ"א י"ב] ומן המקדש לא יצא ולא יחלל וכן התבאר פ"ב מסנהדרין [י"ח ע"א] שהוא אם מת לו מת אינו יוצא אחר המטה. והביאו ראיה מאמרו ומן המקדש לא יצא [נלמוד מזה שמותר לו לעבוד ביום שמת לו מת, וכן פירשו בסנהדרין אמרו ומן המקדש לא יצא] ולא יחלל הוא דלא יצא הא אחר שלא יצא חילל [סנהדרין פ"א ע"א], ר"ל כהן הדיוט שאין מותר לו לעבוד כשהוא אונן והוא מוזהר מזה ר"ל שלא יעבוד אונן מזה ההקש. וכבר נתבאר בסוף הוריות [י"ב ע"א] זה העקר שכהן הדיוט אונן לא יעבוד וכהן גדול עובד והוא אונן. הנה נתבאר לך שאמרו לא יחלל שמוהו הרחקה לא אזהרה כלל לא תהא עבודתו חולין אעפ"י שהוא אונן ופשט הכתוב שאמרנו לא יחלל הוא טעם פירוש לאזהרה הקדומה שהוא לא יצא כדי שלא יחלל. ולפי שני הענינים זה הלאו אין ראוי למנותו לאו בפני עצמו כמו שיתבאר למי שיבין העקרים הקדומים במאמר זה [בהקדמה לסהמ"צ הכלל השמיני]. וכבר נתבאר שאלו השלשה לאוין שהם לא יפרע לא יפרום ומן המקדש לא יצא. ואמנם נכפלו בכהן גדול כמו שנכפלה אזהרתו בגרושה וחללה זונה לבאר ענין אחד, ושהשלשה ענינים המזוהר מהם באלו השלשה לאוין הם בעצמם המוזהר מהם אמרו ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ומפתח אהל מועד לא תצאו. ושמשה רבינו ע"ה אמנם הודיע אותם לאלעזר ואיתמר שרצה לומר שלא בהתרגזכם לזה הגורם הגדול יותרו לכם הענינים האסורים עליכם, אבל אתם עומדים על עמדכם מוזהרים מפריעת הראש וקריעה ויציאה מן הקדש בשעת עבודה. ונכפלה האזהרה בכהן גדול עד שתתברר לנו שאזהרה זו בשעת עבודה ועל שעת העבודה בלבד חייבין מיתה בידי שמים, כמו שתראם ז"ל מביאים ראיה על אמרו ומפתח אהל מועד לא תצאו מאמרו ומן המקדש לא יצא, ואעפ"י שחייבו ז"ל בכלל לאו מאלו הלאוין שנכפלו בכהן גדול ענין נוסף כמו שבארנו, לא יתרבה בעבור זה מנין המצות למי שיבין מה שהקדמנו, כי גופיה דקרא אמנם הוא שלא יעשה שום דבר מזה בשעת עבודה והבן זה, ע"כ. כונת אזהרה זו שלא יצא הכהן מן הקדש בשעת עבודה כדי שיהיו עיניו ולבו בעבודה ובמקדש האל, ולא יסיח דעתו מהמכוון בקרבנות. אמנם מה שבארנו על זה הפסוק שכהן גדול אינו יוצא אחר המטה כי למעלתו וגדולתו אין ראוי לו לבכות למת ולניד לו, ואם יצא אחר המטה אי אפשר שלא יתפעל ביגון. ואמנם אמרם שהוא עובד אונן מה שאין כן בכהן הדיוט, כי בידוע שלא ימנעהו זה משלמות העבודה לשלמותו ומעלתו.
<h2>דף פו.</h2>
האזהרה ס"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת ס"ג, הל' יסודי התורה פ"ה] הוזהרנו על חלול ה' והוא הפך קדושת ה' המצווה בה אשר קדם באורה במצוה התשיעית ממצות עשה, והוא אמרו [ויקרא כ"ב ל"ב] לא תחללו את שם קדשי. וזה העון יחלק לשלשה חלקים שנים כוללים ואחד מיוחד. אמנם החלק האחד הכולל הוא שכל מי שיבוקש ממנו לעבור על מצוה מן המצות בשעת שמד והוא הכופה מתכוין להעביר על מצות קלות בין מצות חמורות, או מי שיבוקש ממנו לעבוד על עבודה זרה וגלוי עריות או שפיכות דמים אפילו שלא בשעת השמד, יתחייב לו שיתיר עצמו ויהרג ואל יעבור כמו שבארנו בתשיעי ממצות עשה. ואם עבר [ולא נהרג] חלל את ה' ועבר על זה הלאו. ואם היה זה ברבים כלומר בעשרה מישראל כבר חלל את ה' ברבים [רמב"ם שם ה"ב וה"ג ע"פ סנהדרין ע"ד ע"ב] ועבר על מאמרו ית' ולא תחללו את שם קדשי ועונו גדול מנשוא, אבל אינו חייב מלקות או מיתה אלא במזיד ברצון בעדים והתראה. ולשון ספרי [צ"ל ספרא תו"כ קדושים פרשה י' ה"ה והי"ג, רמב"ם ה"ד] בנותן מזרעו למולך [ויקרא כ"ה ה' (ושם, ושמתי אני)] ונתתי את פני באיש ההוא, אמרו ההוא לא שוגג ולא מוטעה. הנה נתבאר לך שעובד עבודה זרה באנס אינו חייב כרת וכל שכן מיתת בית דין. והחלק השני כולל גם כן הוא שיעשה אדם עברה אין תאוה בה ולא הנאה אבל יראה כמו השחוק והלעג וההתול שזה גם כן מחלל את ה' וחייב מלקות. ולזה אמר [ויקרא י"ט י"ב] ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת וגו' כי זה מראה את הלעג בענין ההוא, ואין לו הנאה גופנית בו. והחלק המיוחד הוא שיעשה איש נודע בחסד ובטובה מעשה אחד שיביא ההמון לחשוב שהוא עבר וכיוצא בזה המעשה אין ראוי לכיוצא בחסיד ההוא לעשותו אעפ"י שהוא מעשה מותר כי חלל את ה'. והוא אמרם [יומא פ"ו ע"א וע"ב, רמב"ם הי"א] היכי דמי חלול ה' כגון אנא דשקיל בשרא מבי טבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר. או כגון אנא דמסגינא ארבעה אמות בלא תורה ובלא תפלין, ע"כ. כבר בארנו ענין החלק הראשון במצות קדוש ה' [מצות עשה י"א] שזה חלול כבוד ה' שימרה מצותו. אמנם החלק השני הוא חלול ה' לכונה שכתבנו באזהרת שבועת שקר [אזהרה ס"ב]. אמנם החלק השלישי הוא באנשים מיוחדים ומפורסמים במעלה שעל ידם ראוי שיודעו דרכי ה', והם הם המודיעים את ה' וקדושתו, וכאשר יעשו דבר בלתי נאות להם הרי הם כאלו מחללים את ה'. וכן כל תלמיד חכם שמרבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ או שאין דבורו בנחת עם הבריות הרי חלול ה' לכונה זו בעצמה. והחכם המדקדק על עצמו בדבורו ובמעשהו ובמדותיו, והוא שדעתו מעורבת עם הבריות נושא ונותן באמונה. ולא ירבה בישיבת עמי הארץ. נעלב ואינו עולב, שומע חרפתו ואינו משיב. מתעטף בציצית ומוכתר בתפלין עד שימצאו הכל מקלסין ואוהבין אותו. הרי זה קדש ה'. ועליו הכתוב אומר [ישעיה מ"ט ג'] עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.
המצוה י"א מצות קדוש ה' [בסהמ"צ לר"מ עשה ט'], שנאמר [ויקרא כ"ב ל"ב] ונקדשתי בתוך בני ישראל. לשון סיפרא [תו"כ אמור פרק ט' ה"ד] ממשמע שנאמר [ויקרא שם] ולא תחללו את שם קדשי מה ת"ל ונקדשתי בתוך בני ישראל, מסור עצמך לקדש [לפנינו וקדש] שמי. מצוה זו כמו שיתבאר תועלתה גדול לנפש, כי ימיר הכלה בקיים, כי הוא במיתת הגוף יחיה נפשו שהיא תכלית האדם. וג' עברות הם שאמרו חכמים [סנהדרין ע"ד ע"א וש"נ] יהרג ואל יעבור והן עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. אמנם בעבודה זרה הענין המבואר שזה מיתת נפשו, וכשמוסר עצמו למיתה כדי שלא יעבוד ע"ז כבר העיר נפשו המשכלת לידבק בשם ויחיה לעולם. וכן בגלוי עריות מבואר גם כן שבה השחתה גדולה לנפש וסלוק השכינה לנפש, כאמרם [סוטה ג' ע"ב, ספרי דברים פיס' רנ"ד ורנ"ח אבדר"נ ספל"ח] ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך [דברים כ"ג ט"ו] מלמד שהעריות מסלקים את השכינה, וכשימסור עצמו למיתה להתרחק מן הגנות ההוא כבר הגביר שכלו על מזגו והרי הוא כאלו הוא בנפש לבד ויתן לו ה' מהלכים בין העומדים. אמנם שופך דם האדם הנקי עונו גדול מנשוא, כי האדם נברא בצלם אלקים, וידוע הוא שחיי האדם לחיי שכלו הנאצל מן העליונים, וכאשר ימיתהו כאלו יחשוב להמית השכל ההוא. וזה כונת מאמר רבותינו ע"ה באמרם [בר"ר פל"ד כ'] כל מי ששופך דמים מעלה אני עליו כאלו ממעט את הדמות, שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך [בראשית ט' ו'] מה טעם כי בצלם אלקים עשה את האדם [שם]. וכאשר ימסור עצמו למיתה כדי שלא ימית נפש חברו, כבר העיר שכלו וידבק בה' ויחיה לעולם. אמנם בשאר המצות יעבור ואל יהרג, שהמצות נתנו לחיי האדם למען נפשו כמו שאמר הכתוב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם [ויקרא י"ח ה'] ואמרו רבותינו [יומא פ"ה ע"ב, סנהדרין ע"ד ע"א, עבודה זרה כ"ב ע"ב] ולא שימות בהם, והתנו בשאר מצות כשהגוי אינו מתכוין אלא להנאת עצמו [סנהדרין ע"ד ע"ב], כגון לבנות לו בית ולעשות לו מלאכה בשבת וכיוצא בזה, שאחר שהוא להנאת הגוי לא ימשך בזה. אמנם אם נתכון להעבירו, אם הוא בינו לבין עצמו מותר ואם בפרהסיא יהרג ואל יעבור. הכונה בזה שאם יעיז פנים לעשות בפרהסיא ימשך אחר העברה וימית נפשו, עם הכונה גם כן כי כאשר יהיה בפרהסיא ימות אחרים שילמדו ממנו. וכאשר ימית עצמו כדי שלא תבטל המצוה לכבוד ה' המצוהו תגיל נפשו בה' ובקדוש ישראל יתהלל [ע"פ ישעיה מ"א ט"ז] וכן כשהמלך גוזר שמד לבטל דת או מצוה יהרג ואל יעבור [סנהדרין שם] מפני שיולד מזה בטול המצות לגמרי, שהמצות הן חיי הנפש וכאשר ימסור עצמו למיתה כדי שלא יבטלו מצות התורה לכבוד ה' המצוה, ולכבוד המצות והערתם אז יקנה עולמו בשעה אחת. וכדרך שאמרו באונסין כן אמרו בחולאים שאין מתרפאין בע"ז וג"ע וש"ד [פסחים כ"ה ע"א], וזה שאין לו לחיות גופו במיתת נפשו. אמנם בשאר מצות התורה מותר להתרפאות בשעת סכנה כפי דרך שבארנו, ושלא בשעת סכנה אסור כדרך הנאתן, ר"ל באכילה. שלא ימשך אחר האסורין שכונתם לקדושת הנפש, ושלא כדרך הנאתן מותר [שם כ"ה ע"ב] אחר שלא נהנה מן האסור כדרך הנאתו אין לחוש שימשך אחריו. אמנם כלאי הכרם ובשר בחלב אסור אפילו שלא כדרך הנאתן [שם כ"ד ע"ב] כי אין עקר אסורם מצד האכילה רק מצד ההנאה כמו שיתבאר במקומם. והדברים שהותרו לעבור עליהם לחיי גופו הוא למען יאריך ימים וישתדל בענינים שהן חיי נפשו, כאמרם [שבת קנ"א ע"ב, יומא פ"ה ע"ב] חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה, לפיכך כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר מתחייב בנפשו לכונה שכתבנו. וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את ה' [רמב"ם יסודי התורה פ"ה ה"ד, ועי' אגרת השמד עמ' ס']. שהיא מן העברות החמורות וחוטא בנפשו כפי הדרך שבארנו. כתב הר"ם [יסודי התורה שם סה"ד] מי שיכול להמלט על נפשו ולברוח מתחת ידי המלך הרשע ואינו עושה הנה הוא ככלב שב על קאו ונקרא עובד ע"ז במזיד, ונטרד מן העולם הבא ויורד במדרגה של גהנם. והמקדשים [שם בראש ההלכה] את ה' בדבר שראוי לקדש אין מעלה גדולה כמעלתם, ועליהם אמר דוד [תהלים נ' ה' ע"פ סנהדרין ק"י ע"ב] אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח ע"כ.
ומה שיצטרך לנו לבאר הנה הוא פסוק ונקדשתי, שבארוהו רבותינו [סנהדרין ע"ד ע"ב] על ענין קדוש ה', כי יש מן החכמים שיקשה בעיניהם איך נכנסה זאת המצוה בפרשה שור או כשב. ואומר שאלו בא זה הפסוק למצות קדוש ה' היה מן הראוי להיותו במשנה תורה כשמזהיר על שמירת המצות. ומבארים ונקדשתי בתוך בני ישראל כאשר תזבחו לרצון. ואשר יראה לי למה שאמרו רבותינו שזה מצות עשה לקדוש ה' שטוב העיון במעלת המצות וכונתם הביאם לזה, ידוע הוא כי אחת מכונת הקרבנות כמו שנבאר במקום המצוה ההיא [עשה ל"ז] להערה כאלו הקריב חלבו ודמו לה' ויעורר את שכלו, אמרו חכמינו [עי' מדרש החפץ בתו"ש ויקרא אות נ"א] אדם כי יקריב מכם [ויקרא א' ב'] מעלה אני עליכם כאלו הקרבתם עצמכם לפני. ומפני שהיה מן העבודות הקדומות שהיו מקריבים עצמם או בניהם לעבודת אליליהם, צוה ה' שיקריבו הבהמות תמורת עצמם, כי ה' לא צוה שיעבדוהו בגופם רק בנפשם. וכן נאמר בהגדה בילמדנו [תנחומא בחוקותי ח' בראשית רבתי דף קל"ח] על בת יפתח, רוח הקדש צווחת נפשות אני רוצה שתקריבו לפני, אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי [ירמיה י"ט ה'] אשר לא צויתי לאברהם שישחוט את בנו אלא אמרתי לו [בראשית כ"ב י"ב] אל תשלח ידך וגו', ולא דברתי ליפתח להקריב את בתו, ולא עלתה על לבי על מישע מלך מואב שכתוב בו בשעה שנפל ביד מלך ישראל [מ"ב ג' כ"ז], ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו ויעלהו עולה על החומה, אמרו אשר לא צויתי לאברהם לשחוט את בנו, כי לא תמצא מבואר שישחטהו רק והעלהו לעולה. וכך איתא בב"ר [פנ"ו ח'] אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, חזרת ואמרת קח את בנך את יחידך, עכשיו אתה אומר אל תשלח ידך אל הנער, אתמהא, א"ל הקב"ה לא אחלל בריתי שנאמר [בראשית י"ז כ"א] ואת בריתי אקים את יצחק. בשעה שאמרתי קח נא את בנך וגו' והעלהו וגו' מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי שחטהו אלא העלהו אמרתי לך אסקיה אחתיה. הנה נתבאר ממה שכתבנו כי אין חפץ ה' להקריב נפשות האדם, ולפי כונתנו הקרבנות היו תמורת האדם להקריב חלבם ודמם להערת שכלם, וזהו שנאמר בענין הקרבן בפרשה זו [ויקרא כ"ב כ"ט] וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו, הכונה בו להערת רצונכם שתהיו לרצון לפני ה', ובא אחר פסוק וכי תזבחו, ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה' [שם שם ל"א] שהכונה בו גם אם יש הערה בקרבנות עקר ההערה והשלמות הוא כאשר תשמרו מצותי ועשיתם אותם, ואמר אח"כ ולא תחללו את שם קדשי הכונה בזה, אם אמרתי שאיני רוצה מכם קרבנות רק לרצונכם ולהערתכם. וקרבנות מן הבהמה לכונה שכתבנו ושמירת המצות ועשייתן לבד לא נפשכם. ועתה בא לומר לפעמים שאני מבקש מכם קרבן מנפשכם והוא שתקריבו עצמכם לפני לקדושת שמי. וזה אמרו ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל, ועל זה נאמר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח.
ואחר שבארנו מה כונתנו בזה, נתעורר מעט בענין ספורי התורה בעקדה ובמאמרי רבותינו עם באור הר"ם. כי ענין העקדה מענין המצוה שאנחנו בה, ונביא תחלה הפסוקים כסדר [בראשית כ"ב א'—י"ב] ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני. ויאמר קח נא את בנך וגו' והעלהו שם לעולה וגו'. וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו ויקח וגו'. ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא וגו'. ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם וגו'. ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק וגו'. ויאמר יצחק וגו' הנה האש והעצים ואיה וגו'. ויבאו אל המקום אשר אמר לו האלקים ויבן שם אברהם את המזבח ויערוך את העצים וגו'. וישל[ח] אברהם את ידו ויקח את המאכלת וגו'. ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר וגו'. ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה וגו'. ב"ר [פל"ב ג', פל"ד א', פנ"ה ב', שהש"ר פ"ב ט"ז ועוד] ויהי אחר הדברים האלה ה' צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו [תהלים י"א ה']. א"ר יוחנן היוצר הזה אינו בודק קנקנים המרועעים מפני שאינו מספיק להקיש עליו עד שהוא שוברו, כך הקב"ה אינו מנסה אלא הצדיקים, שנאמר ה' צדיק יבחן. ויהי אחר הדברים [בר"ר שם אות ד'] הרהורי דברים היו שם, מי הרהר אברהם הרהר ואמר שמחתי ושמחתי הכל ולא הפרשתי להקב"ה לא פר אחד ולא איל אחד, א"ל על מנת שתקריב לי בנך ולא תעכב. על דעתיה דר' אלעזר, דהוא אמר אלקים והאלקים הוא ובית דינו, אמרו מלאכי השרת אברהם זה שמח ושמח הכל ולא הפריש להקב"ה לא פר אחד ולא איל אחד, א"ל הקב"ה על מנת שנאמר לו שיקריב את בנו ולא יעכב, אומות העולם אמרו אברהם שמח ושמח את הכל ולא הפריש להקב"ה לא פר אחד ולא איל אחד, א"ל הקב"ה על מנת שיקריב לי את בנו ולא יעכב. והאלקים נסה את אברהם [שם אות ו'] ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא. ר' יוסי הגלילי אומר גדל[ו]. כנס הזה של ספינה, ר' עקיבא אומר נסה אותו בודאי שלא יהיו אומרין הממו ערבבו ולא היה יודע מה לעשות. שנאמר ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני. לשון הר"ם פכ"ד משלישי [מורה נבוכים] ואמנם ענין אברהם אבינו ע"ה בעקדה כלל שני ענינים גדולים מפינות התורה, הענין האחד הוא להודיע אותנו גבול אהבת ה', ויראתו עד היכן מגעת, וצוה זה הענין אשר לא ידמה לו נתינת ממון ולא נתינת נפש, אבל הוא מופלג מכל מה שאפשר שיבא אחריו במציאות ממה שלא ידומה שטבע בני אדם יטה אליו, והוא שיהיה איש עקר בתכלית הכוסף לולד, ובעל עושר גדול ואיש נכבד ובוחר שישאר מזרעו אומה, ונולד בן אחר היאוש איך יהיה חשקו בו ואהבתו אותו, אבל יראתו ה' יתעלה ולאהבתו לקיים מצותו בו לולד ההוא, הניח כל מה שקוה בו ונתפייס לשחוט אותו אחר מהלך ג' ימים. כי אלו היה רוצה בו לעשות לשעתו ובאה המצוה אליו, היא פעלת בהלה בבלתי הסתכלות, ואמנם עשותו זה אחר ימים מעת בא המצוה, היה המעשה במחשבה והסתכלות אמתי ובחינת חק מצותו ואהבתו ויראתו, ושאין צריך להשגיח לענין אחר ולא לעורר הפעלות כלל, כי אברהם אבינו לא הסכים כלל לשחוט יצחק לפחדו מה' שיהרגהו או ירוצצהו, אבל כדי שיתפרסם לבני אדם מה שראוי לעשותו לאהבת ה' ויראתו, לא לתקות גמול ולא לפחד עונש כמו שבארנו במקומות רבים, ואמר המלאך לו כי עתה ידעתי [בראשית כ"ב י"ב], ר"ל שבזה המעשה תקרא ירא אלקים גמור, וידעו כל בני אדם גבול יראת ה' מה הוא. ודע שכבר חזק זה הענין בתורה ובארו ואמר, שתכלית כל התורה כלה וכל מה שכללה אותו מצות עשה ומצות לא תעשה ומספורים, אמנם הוא דבר אחד והיא יראת ה', הוא אמרו אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים (על הספר) [בספר] הזה ליראה את ה' הנכבד והנורא [דברים כ"ב נ"ח] והוא אחד משני ענינים המכוונים בעקדה. והענין השני להודיע אותנו איך יאמינו הנביאים באמת מה שיבואם מאת ה' בנבואה, שלא יחשוב החושב בעבור שהוא בחלום ובמראה כמו שבארנו, ובאמצעות הכח המדמה, שפעמים לא יהיה מה שישמעוהו או מה שיומשל להם אמת, או יתערב בו קצת ספק, ורצה להודיענו שכל מה שיראה הנביא במראה הנבואה הוא אמת ויציב, אבל הנביא לא יסופק בדבר ממנו כלל ודינו אצלו כדין הענינים הנמצאים כלם המושגים בחושים או בשכל. והראיה על זה הסכים אברהם לשחוט בנו יחידו כמו שצווה, ואעפ"י שהיתה המצוה ההיא בחלום או במראה. ולא היו הנביאים מסופקים בין חלום וחלום של נבואה, אלו היה אצלם ספק במה שישיגוהו ממראה הנבואה לא היו מסכימים לעשות מה שימאנהו הטבע, ולא מוצא בנפשו לעשות זה המעשה הגדול. ובאמת היה ראוי שיהיה זה הענין ע"י אברהם ויצחק, ר"ל העקדה, כי אברהם אבינו הוא שהתחיל להודיע היחוד, ולקיים הנבואה. ולהשאיר אחריו זה הדעת תמיד ולמשוך בני אדם אליו, שנאמר [בראשית י"ח י"ט] כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו'. ומה שנמשכו אחר דעותיו האמתיות המועילות הנשמעות ממנו, כן צריך שימשכו אחר הדעות הנלקחות מפעולותיו, וכ"ש הפעולה אשר בה אמונת הנבואה. והודיענו בו תכלית יראת ה' ואהבתו להיכן מגעת. כן צריך שנבין ענין הנסיונות, לא שה' יתעלה ירצה לבחון בני אדם ולנסותם עד שידע מה שלא היה יודע מקודם וחלילה ממה שידמוהו הסכלים הפתאים ברוע מחשבתם, ודע זה, ע"כ. ומבאור הר"ם בענין העקדה מבואר התועלת הנפשיי היוצא לנו מספור העקדה.
ואשר הוא עקר גדול בתורה ואין צריך להאריך בזה, אך ארחיב באור מעט במאמרי רבותינו אם הם מסכימים בכונת העקדה לבאור הר"ם. ויראה לי שמאמרם הם שג' המאמרים האלו [שהובאו למעלה מבר"ר] חלוקים כל אחד כדי להגדיל מעלת אברהם, אלא כל אחד בא להוסיף לו מעלה על חברו, המאמר הראשון בא להודיענו שאברהם מצד שהיה ירא את ה' היה מהרהר בלבו באשר הטיב לו ה' והגדיל שמחתו בתכלית השמחה, שהוא ראוי לקדם פניו ולהודות לו שהכל מאתו עד שהיה שלם ביראת ה' כשבאה לו מצותו שיקריב בנו, והיתה תאותו חזקה לקיים גזרת ה' בשמחה, וכל זה מצד היותו תם וירא אלקים. ויהיה זה כענין איוב בתחלה כשהיה תם וישר וירא אלקים אמר ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך [איוב א' כ"א]. ואל זאת הכונה באה העקדה להודיע תכלית שלמותו מצד שהוא ירא אלקים תם וישר. המאמר השני בא להודיענו שמדרך עיון שכלי ראה אברהם כי באשר הטיב לו ה' והגדיל שמחתו, ראוי לקדם פניו ולהודות לו שהכל מאתו, וכדרך עיון שכלי ראה שאם יאמר לו ה' שיקריב בנו אשר בו גדלה שמחתו ראוי שישמע לקולו וישמח, באשר ידע מדרך העיון האמתי שכל אלו השמחות הם עניינים דמיוניים, ואין שמחה אמתית רק לשמוע דבר ה' ולקיים גזרותיו, ולזאת הכונה בא ענין העקדה. וזאת הדעת היא כדעת איוב אשר ראה ה' בעיון שכלי אמר [תהלים ס' ו'], לשמע אזן שמעתיך ועתה עיני ראתך, על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר, המאמר השלישי בא להודיענו שלא היה צריך לאברהם אבינו ענין זה מצד עצמו להתחזקו ביראת ה' בהיותו תם וישר, ולא מצד שיתאמת לו דבר זה בשכל עיוני, כי כבר ידע זה מקודם. אמנם ענין העקדה בא כדי ללמד דעת את העם ושיתפרסם באומות עד היכן מגיע יראת ה' ואהבתו, ותהיה כונה זאת ככונת באור הר"ם. והמאמר הראשון יחס לאברהם אבינו מצד שהיה תמים. והמאמר השני יחס ההרהור למלאכי השרת אשר שכל האדם נאצל מהם, והמאמר השלישי מיוחס לאמות העולם. ומחלוקתם "נסה" הוא, כי ר' יוסי הגלילי היה בורח לתאר ענין נסיון אצל ה' יתעלה, מפני שנראה שנוי דעת שיודע לו מה שלא היה יודע קודם, ובאר מלת נסה כמו נתת ליראיך נס להתנוסס [תהלים ס' ו'], ואמר שזה הענין היה לגדל ולרומם אברהם. ור' עקיבא בטוב עיונו לא רצה להוציא ענין נסה מפשוטו, ונטה אל דעת הר"ם שבא לפרסם הדבר ולהודיע עד היכן מגיע יראת ה' אצל השלם, שענין העקדה היה בדרך נסיון לא בדרך שיהיו אומרים שיהיה הדבר בבהלה או בערבוב רק במתון, וזה כביאור הר"ם כמו שמבואר בלשונו.
ומבואר הוא מלשון הר"ם שהוא הבין לשון "ידעתי" כמו הודעתי, ברח מליחס לה' יתעלה ידיעה בעת מה שלא היה יודע קודם. ויראה לי שאין צריך להוציא מלת ידעתי מפשוטו, ולבאר כונתנו נאמר, ידוע הוא ממה שהעירנו הר"ם, כי ידיעת ה' בדרכי הצדיקים והשגחתו בהם היא מצד שכלם והשגתם, עד שיתואר לשלם בעת שלמותו שה' יודע בעת ההיא במה שלא היה יודעו קודם, ואין זה שנוי ידיעה אצל ה' יתעלה. ידיעת ה' היא בשכל לבד, וידע האדם וישגיח בו בשקנה השכל מצד שידיעתו והשגחתו בשכל, והבן זה. וזאת הכונה בפסוק [תהלים א' ו'] כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד, ולפי זאת הכונה בעצמה אפשר לבאר הנסיון והבחינה בצדיקים השלמים מצד שהם שלמים בחינת ה' בהם כאמרו [שם י"א ה'] ה' צדיק יבחן. אמנם הרשע ואוהב חמס שנאה אינן בבחינה אצל ה', מאשר הם מרוחקים ושנואים אצל ה' באמרו [שם שם] רשע ואוהב חמס שנאה נפשו. וכמאמר דוד ודרך רשעים תאבד. ולפי זאת הכונה יתבאר לך המשל שהביא ר' יוחנן על פסוק ה' צדיק יבחן. כבר כתב הר"ם שבעקדה שני ענינים גדולים מפנות התורה, ויראה לי בו ענין שלישי, ואם אפשר שנכלל בענין שני שכתב הר"ם. והוא, שזה יורה שהנביאים לא היו מסופקים בין חלום וחלום של נבואה כמו שכתב הר"ם, ועוד הוראה האמנת אברהם אבינו לדברי הנבואה עם מה שיראה לו שיהיה בו סתירה לנבואה אחרת. והוא שכבר אמר לו ה' [בראשית כ"א י"ב] כי ביצחק יקרא לך זרע ועתה מצוהו להעלותו עולה, ואם יעלה על דעתך לומר אם יאמין סתירה בנבואות, נראה כאלו יאמר שאין דברי ה' קיימים, הכונה אצלי שהאמין בזאת בלתי סתירה אחרת, כי קריאת הזרע לאדם השלם הוא כאשר יקיים גזרת ה' ומצותיו, והוא הזרע הנצחי, כמאמר הנביא [ישעיה נ"ו ה'] ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות. ואם יקיים גזרת ה' ביצחק להעלותו עולה, יחשוב שהיא ההבטחה שהבטיחו ה' כי ביצחק יקרא לך זרע. ויש מי שאומר [עי' אבע"ז ורד"ק שם] שלא האמין אברהם בסתירת הנבואות, והיה מאמין כי ביצחק יקרא לו זרע כפשוטו. ואלו זה אמר ונשתחוה ונשובה אליכם, אך היה עושה גזרת ה' לראות מה יהיה באחרית, וראה באחרית שגזרות ה' קיימות ואין שנוי בדבר ה', כי לא אמר לו ה' בנבואה זו שחטהו אלא והעלהו כמו שנאמר בהגדה שכתבנו למעלה. וזה הבאור איננו נכון בעיני, כי הענין מורה שהוא היה הולך לכונת העקדה, אמנם דברי ה' לעולם קיימים שלא אמר אלא והעלהו, ואמרו ונשתחוה ונשובה אליכם כדי שלא ירגישו. ואשר תמהו איך ידבר הנביא דברי שקר אחר שהיה בדעתו לשחוט את בנו, אין זה שקר, כי בכמה מקומות ידבר היחיד בלשון רבים ולא ידבר רק אל עצמו, ודבר בלשון רבים למען לא ירגישו, וכונתו היתה לדבר מעצמו. ויש מי שאמר כי כדי שיתקיימו הנבואות היה בטוח שהי' יחייהו, על כן אמר ונשובה, אמנם היתה העקדה מעלה גדולה אצלו שיקחהו לבו לשחוט את בנו, גם אמונה גדולה שיאמין
שה' יחייהו כדי שיתקיימו הנבואות, לאלה דברים רחוקים.
<h2>דף פו:</h2>
וכן מדרכי התשובה שיבוש ויכלם מחטאתו למען הרחיקו, ויהיה נבזה בעיניו נמאס ולא ישוב בו כמאמר הנביא [ירמיה ל"א י"ח] אחרי שובי ואחרי הודעי ספקתי על ירך. וכן מדרכי התשובה שיקבל עליו שלא ישוב בחטא עוד כמאמר הנביא [הושע י"ד ד'] ולא נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו אשר בך ירוחם יתום, והכונה בקבלה זו למען יקנה לנפשו הערה שלמה בקנין גמור. וכן מדרכי התשובה להתחזק במעשה הטוב ולהרחקת הפעל המגונה שיהיה חטאתו נגדו תמיד, כמאמר דוד [תהילים נ"א ה'] וחטאתי נגדי תמיד, כי זה יהיה סבה להתרחק מן החטא ההוא ומכיוצא בו, כמי שחלה חולי גדול בסבת מאכל רע או דבר אחר צריך שיהיה זכור מהמקרה ההוא למען ישמר ממנו פעם אחרת. ומדרכי התשובה הגמורה לעזיבת החטא ולהערת שכלו שיהיו חטאתיו ואשמיו לעיניו גדולים וכבדים ורבים המספר כאמרו [שם ל"ח ה' ע"ש] כי עונותינו עברו ראשינו כמשא כבד יכבדו ממנו. ואומר [יחזקאל ל"ג י"ב] כי עונותינו רבו מלמנות וחטאתנו עצמו מספר. ואמר דברי עונינו גברו מנו פשעינו אתה תכפרם ואמרו "אתה תכפרם" כי ה' ברא דרכי התשובה וההערה השכלית, והיא כפרת החטא, וידוע הוא כי לפי הערת השכל והשגתו יהיה גודל החטאים, וזה כי כל מי שיהיה גדול בשכל הוא שיחשוב עונותיו גדולים וכבדים, לפי שכל חטא ועון הבא מצד פעלות החמר הוא גדול וכבד אל הכח השכלי, וכל בעל נפש גם אם יושב לבטל ואינו עובר עברה כאשר לא יתעורר להשגת שכלו, ידע שהוא חוטא לנפשו חטא גדול, ואם עונות האדם גדולים רבו חסדי ה', הורנו דרכי התשובה כפי הדרך שבארנו. וימינו פשוטה לקבל שבים, ואפילו רשע גמור כל ימיו ושב באחרונה אין מזכירין לו שום רשע [קדושין מ' ע"ב], כמאמר הנביא [יחזקאל ל"ג י"ב] ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו.
שער שלישי יפתח לבאר הדברים שמקרעים גזר דינו של אדם, עם באור ד' חלוקי כפרה. כבר בארנו בשער הקודם שצריך לאדם שישתדל בכל מיני השתדלות לעזיבת החטא, וכאשר יעזוב חטאו ישוב אל ה'. ואמ' רבותינו [ר"ה י"ז ע"ב] גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם. וידוע הוא כי גזר דין של אדם הוא כפי פעולותיו ובחירתו הרעה. וכבר בארנו מה שצריך לבאר בעמוד בחירה ורצון [ר"ה ט"ז ע"ב] והדברים אשר בהם יקרע גזר דינו של אדם אמרו רבותינו [שם] שהן ארבעה דברים צדקה צעקה שנוי השם שנוי מעשה, וי"א אף שנוי מקום. ובב"ר [פמ"ד ט"ו] אף התענית. אמרו שבצדקה מתקרע גזר דינו של אדם, שהחסד והצדקה הן מן התכונות הטובות בנפש המדריכות אותה לבא אל השלמות האמתי. ועל דרך אמרו [ישעיה נ"ח ח'] והלך לפניך צדקך. ואמרו שכל פרוטה שנותן לעני מקדמתו ומוליכתו לפני ה', וזה מבואר הכונה. וכן תהיה הצדקה מקרעת גזר דינו של אדם, כי אם יהיה האדם חוטא מצד חמדת הממון הנה בפזור הממון יקרע גזר דינו כמו שבארנו למעלה. ויאמר צדקה על העברות שבין אדם לחברו בגזלות ובחמסים, או על חטא נפשו בחמדת הממון. ואמר "צעקה" כי כאשר יקרא אל ה' בחזקה ר"ל שיעורר שכלו ונפשו לשוב אל ה' יקרע גזר דינו.
ואמרו "שינוי השם", ידוע הוא כי קריאת השמות להודעת האדם, גם בצד מה מודעים עצמותו, וכאשר ישנה שמו ויחשוב בעצמו שאינו האיש שעשה המעשים הרעים והרי הוא כאלו היום נולד יקרע גזר דינו, לפי שלא ימשך אחר טבעו הראשון. ו"שנוי מעשה" זה מבואר כאשר ישנה מעשיו כלן לטובה. ושנוי יאמר על השנוי הגמור, והוא כאשר ישנה אדם מעשיו מן הקצה אל הקצה שהוא רפואת החולאים הקשים שבנפש, כמו שבארנו ושנוי מקום מבואר הוא במי שרואה שיצרו מתגבר עליו. ותענית הוא במי שגברו עליו תאוותיו החמריות כמו שבארנו.
ועתה צריך שנבאר החלוק שיש בין גזר דין של יחיד לגזר דין של צבור, ובין גזר דין שיש עמו שבועה לג"ד שאין עמו שבועה. אמרו רבותינו [ר"ה י"ז ע"ב] גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם שנ' [ישעיה ו' י'] ושב ורפא לו אי זה דבר שצריך רפואה הוי אומר זה גזר דין, והקשו על זה השב בנתים מוחלין לו לא שב בנתים אפילו הביא כל אילי נביות אין מוחלין לו, והעמידו כאן ביחיד כאן בצבור דיחיד לא מקרע דצבור מקרע. והקשו על זה [ר"ה י"ח ע"א ע"ש] וגזר דין דצבור מי מקרע, כתוב אחד אומר [ירמיה ד' י"ד] כבסי מרעה לבך ירושלים למען תושעי וכתוב [צ"ל וכתוב אחד] אומר [שם ב' כ"ב, כי אם וגו'] אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית נכתם עונך לפני, מאי לאו כאן קודם ג"ד כאן לאחר גזר דין, לא אידי ואידי לאחר גזר דין כאן בג"ד שאין עמו שבועה כאן בגזר דין שיש עמו שבועה, מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע שנ' [ש"א ג' י"ד ע"ש] לכן נשבעתי לבית עלי אם יכופר בזבח ובמנחה עד עולם אמר רבא בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה. ר' יצחק אמר יפה צעקה לאדם בין קודם ג"ד בין לאחר גזר דין. כבר בארנו ענין גזר דין אשר הכונה בו כי כאשר נשתרש האדם לחטא ונסתבך בו עד ששב לו קנין, הוא הגזר דין, ואמרם על גזר דין דיחיד שאין מוחלין לו, כי היחיד שנשתרש בחטא עד שנגזר דינו הוא רחוק... ומלשוב אל ה'. אמנם גזר דין דצבור מקרע לפי שהם רבים והאחד מעורר את חברו, וכבר ידעת אמרם [ברכות ח' ע"א] אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין. וכן החלוק שבין יחיד לצבור כי היחיד כאשר לא שב בנתים רצה לומר בעשרת ימים שבין ר"ה ליום הכפורים, לפי שהיחיד צריך הוא לחוזק הערה, והזמן הוא מזרזו ומחזק הערתו, ועל זה אמר [ר"ה שם] דרשו ה' בהמצאו [ישעיה נ"ה ו'] ביחיד, ויחיד אימתי בעשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים. וידוע הוא שה' נמצא למי שממציא עצמו אליו, והיחיד צריך ליחוד המקום והזמן לפי הדרך שבארנו. ועל הצבור אמר כה' אלקינו בכל קראנו אליו, כי הערת הצבור גדולה בכל עת. ואמרם גזר דין שיש עמו שבועה ידוע הוא כי שם שבועה אצל ה' הושאל בגזרותיו הקיימות ועל החטאים הגדולים, הוא שיאמר עליו גזר דין שיש עמו שבועה, לפי שמדרך החטאים ההם שיהיו העונשי' גדולים וקיימים. ואמנם אמרם שאינו מתכפר בזבח ובמנחה, זה מבואר שהחטאים והעונשים הגדולים אינן מתכפרים במעשים ר"ל בזבח ובמנחה אבל מתכפרים הם בדברי תורה, שבדברי תורה ישוב האדם אל ה' וידבק בו ותהיה השגחת ה' דבקה בו תמיד.
ואעפ"י שאמרנו שהזמן המיוחד לתשובה הוא י' ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, צריך האדם להתעורר בכל יום בתשובה, אמרו רבותינו [שבת קנ"ג ע"א] שוב יום אחד לפני מיתתך ונמצאו כל ימיך בתשובה. ורבותינו [יומא פ"ו ע"א רמב"ם שם פ"א ה"ד] חלקו הכפרה אחר התשובה לארבעה מינים. המין האחד אמרו עבר על מצות עשה שאין בו כרת ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו. ועל זה נאמר [ירמיה ג' כ"ב] שובו וגו' ארפא משובותיכם. וידוע הוא שהעובר על מצות עשה אינו עושה עברה שיקנה בה קנין רע, אבל מחסר נפשו ממה שתעוררהו המצוה ההיא, וכאשר ישוב והוא שיעורר את לבבו ישלים נפשו שהיתה חסרה מן ההערה ההיא, ועל זה אמר אינו זז משם עד שמוחלין לו. המין השני עבר על מצות לא תעשה שאין בה כרת ולא מיתת ב"ד, תשובה תולה ויום הכפורים מכפר, ועל אלו נאמר [ויקרא ט"ז ל'] כי ביום הזה יכפר עליכם וכו', וכאשר תדקדק באלה המצות, תמצאם באחד משלשה דרכים, אם מצות שהוזהרו להנהגת הישוב ולתקון מדיני כגון הדינין וכל עסקי משא ומתן שבין אדם לחברו. ומצות שהוזהרו להרחקת אמונות כוזבות בעשיית צורות לנוי או פונה אל האלילים ומנחש ומעונן וכיוצא באלו, שכלם להתרחק מאמונות כוזבות. ומצות שהוזהרו לתקון המדות ולתקון הגוף כגון מאכלות אסורות וכיוצא בהן, ואמר שהתשובה עם היום המיוחד לענוי הגוף למלאות נפש רעבה, והוא היום הנכבד שהאדם בו בנפש לבד שאין בו שום תענוג גשמי מכפר על אותן העברות לפי שהדברים הגשמיים הם סבת רוב העברות שקדמו. המין השלישי עבר על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולים ויסורים ממרקין, ועל זה נאמר [תהלים פ"ט ל"ג] ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, וזה שהעברות אלו יבא מהן הפעלות רע לנפש כגון גלוי עריות ועבודה זרה וחלול שבת ומפר ברית מילה ושחיטת הפסח, לכן צריך מרוק גדול על החמר והיסורין הן שממרקין, כי הם סבה לשוב אל ה' ולהדבק בו כמו שבארנו. המין הרביעי הוא מין שחלל את ה' ית', וזה כפירה בעקר כל פנים ויציאה מעקרי הדת, וזה לחוזק חטאו לא יתעורר בשום פנים עד עת המות, ואז אם ישוב אל ה' ויאמין מה שראוי להאמין ימרק ה' עונו ושב ורפא לו.
שער רביעי יפתח לדעת באור מאמרי רבותינו [סנהדרין ריש פרק חלק] באותן שאין להם חלק לעולם הבא. כבר בארנו פעמים רבות כי המדות המגונות והמעשים הרעים והאמונות הכוזבות הם חליי הנפש. והמדות הטובות והמעשים הטובים והדעות האמתיות הם רפואת הנפש וחייה. וידוע הוא כי יש קצת חולאים אשר רפואתם קלה ויתרפאו במעט תרופה ויש חולאים תקשה ארוכתם עד שיורישו המות, וכן הדרך בחליי הנפשות כי יש חולאים גדולים לנפש אשר ימיתוה והם הכפירה בבורא, וכל ענין עבודה זרה והמביא לה, ומפני זה מנו באותן שאין להם חלק לעולם הבא המינין [תוספתא סנהדרין פי"ג ה"א], ובאר הר"ם [פ"ג מהל' תשובה ה"ז] שהם חמשה האומר שאין שם אלוק ואין לעולם מנהיג. או האומר שהם שנים מנהיגים או יותר, או האומר שהוא גוף ובעל תמונה, או האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל, או העובד אלוק זולתי להיות מליץ בינו לבורא. וידוע הוא כי כל אלו רחוקים מה' ית' ואין חלק לעולם הבא אלא למי שה' ית' קרוב בפיו ובכליותיו, אמנם האומר שאין שם אלוק ואין לעולם מנהיג זהו דעת אפיקורוס ומבואר הוא שאין לו חלק לעולם הבא. וכן האומר שהם שנים מנהיגים או יותר ידוע שהם ללא אלקי אמת, כי האמנת האלקות הגמורה לא תהיה כי אם עם האמנת האחדות כמו שנתבאר במופת. וכן האומר שהוא גוף ובעל תמונה, גם אם הוא מאמין היחוד בפה הוא מייחס אליו הרבוי, שהגוף הוא מורכב, וכבר נודע בראיות מופתיות שהאמנת האלקות הגמורה הוא עם הרחקת הגשמות וכל תאר גשמי וכל מביא אליו. והאומר שאין לבדו ראשון וצור לכל, עם האמנתו הפשיטות הגמורה כאשר לא יאמין שהוא ראשון וצור לכל אינו מאמין באלקות. והעובד אלוק זולתו עם האמנתו היחוד הגמורה כאשר עובד אלוק זולתו להיותו מליץ בינו לבורא הוא ללא אלקי אמת ורחוק מה' ית', א"כ ידוע הוא שאלו הם רחוקים מה' ואין להם חלק לע"ה. והאפיקורסים כדעת הר"ם הם שלשה, האומר שאין שם נבואה כלל ואין שום [ברמב"ם שם] מדע מגיע מהבורא ומכחיש נבואתו של משה. והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני אדם, ואלו השלושה יצאו מכלל הדת. וזה שעם היות זה החכם מאמין במציאות האלקות, כאשר איננו מאמין בנבואה מאת ה' או מכחיש נבואת משה, או אומר שאין הבורא יודע מעשה האדם הוא רחוק ממנו לפי שאינו ירא מעברה, ויאמר לא יראה יה והרי הוא כאחד מבעלי חיים שאינן מדברים. והכופרים בתורה הם שלשה, האומר שאין תורה מן השמים, אפילו תיבה אחת אם אמר משה מפי עצמו אמרה. והכופר בפירושה, היא תורה שבעל פה, והאומר שהבורא החליף מצוה זו באחרת זה מבואר שהוא רחוק מה' ואין לו חלק לעולם הבא כי התורה היא המקרבת האדם אל ה', ועל פי התורה שבע"פ כרת ה' ברית עם ישראל. וכאשר תתקיים התורה על אמתתה כדרך המקובל אלינו יהיה רפאות לנפשו ויחיה לעולם, ואשר יחליפנה יכביד חליו כאשר ירצה להתרפא בהפך הדבר המרפא. והמשומד לעברה אחת או לכל התורה כלה [רמב"ם שם ה"ט], זה מבואר שזה רחוק מה', כי הוא בוזה דבר ה' ואפילו לעברה אחת, כי כבר בארנו בפתיחתנו שכל המצות צריכות אל שלמות נפשו, והחוטא באחת מהן חוטא לנפשו ואין לו חלק לעולם הבא. ומחטיאי הרבים [רמב"ם שם ה"י] זה ידוע שגדול עונו כי ימית נפש אחרים, ואין רפואה לחלייו, כי אין בידו להשיג גזלת הנפשות אשר גזל. והפורש מדרכי צבור, זה מבואר כי אחר שפורש מדרכיהם אינו גדור בגדריהם ובסייגיהם ויצא מכלל התורה והאמונה [רמב"ם הי"א, ראש השנה שם]. והעושה עברות ביד רמה [רמב"ם שם אבות פ"ג מי"א] זה מבואר שהוא חוטא לנפשו, ושהוא כופר בעקר בשרשי הדת אחר ששלח ידו בסעפיה ביד רמה. והמוסרים אפי' מוסר חברו [רמב"ם שם הי"ב], דבר ידוע הוא שזה קנין רע בנפשו, ומי שאיננו שלם בנפשו רחוק מהשם ית' ואין לו חלק לעולם הבא. ומטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים [רמב"ם הי"ג, ר"ה שם], זה מבואר, שזה משתדל לכבוד עצמו לא לכבוד נפשו, ועל זה נאמר [דברים ח' י"ד] ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך. ושופכי דמים [רמב"ם שם ה"ו, תוספתא ריש פאה] כבר ידעת מאמר רבותינו [בר"ר פל"ד י"ט] שהרי הוא כאלו ממעט את הדמות ואין לו חלק לעולם הבא. ובעלי לשון הרע, זה ידוע שזה מן המדות המגונות לנפש והיא שקולה כנגד כל העברות החמורות, כמו שיתבאר באזהרה לא תלך רכיל [מצות לא תעשה ש"א], עם מה שמורה מתכונה רעה בנפש. והמושך ערלתו [אבות פ"ג מי"א] זה מבואר לפי שזה מפר ברית אשר בינו לה', וכאלו הוא קורע שטר התנאים וכופר במצוה אשר נתנה להיותו תמים, ולעורר את לבבו, ולא די לזה שלא התעורר אך הוסיף על חטאתו פשע שעות את אשר תקנו, עם מה שמביא אליו הרהור המונע שלמות הנפש.
וכל אלו שאמרנו אין להם חלק לעולם הבא מאשר חליים חולי גדול עד לאין מרפא, אמנם אם עשו תשובה, וזה עם השתדלותם הרב להסיר כל החולאים האלה יש להם חלק לעולם הבא, שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, שאפילו כפר בעקר כל ימיו ובאחרונה שב יש לו חלק לעולם הבא שנ' [ישעיה נ"ז י"ט] שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו [רמב"ם שם הי"ד]. ויש ענינים אחרים אמרו רבותינו [אבות פ"ג מי"א, רמב"ם שם] שהרגיל בהם אין לו חלק לעולם הבא, מאשר הם מדות מגונות לנפש, והמסבבות אליה חלאים רעים עד לאין מרפא, ואלו הם המלבין פני חברו ברבים והמתכבד בקלון חבירו, וידוע הוא שהרגיל בזה בוזה דרכי נפשו. והמבזה תלמידי חכמים והמבזה רבותיו והמבזה המועדות והמחלל את הקדשים, לפי שאינו דומה מי שאינו עושה מצות המלך למי שמבזה אותה, וזה באמת רחוק הוא מלכת בדרכי ה', ויביאהו זה לבזות התורה והמצות אשר הם מרפא נפשו.
ואחר שבארנו אותם שאין להם חלק לעולם הבא נבאר מה שיראה מקצת פסוקי התורה אשר לפעמים יהיה עון גדול, עד שיהיה ענשו מה' ימנע ממנו דרכי התשובה, כמו שבאר הר"ם בפ"ח מהקדמות מאבות. וענינים אלו נאמין כשאר הדברים הנופלים בעניני האמונה שאין לנו חקירה בידיעת עצמות השם, שהוא ורצונו וידיעתו הכל אחד. ומה שצריך שיתבאר בו שטבע העברה הוא המחייב המנע התשובה אבל ה' לא יחפוץ במות הרשע כמו שאמר [יחזקאל י"ח ל"ב] הנביא כי לא אחפוץ במות רשע. ודבר זה ר"ל שטבע העברה מחייב, זהו שרמזו רבותינו במדרש תלים [שוחר טוב מז' א' כ"ב] א"ר פנחס כל מי שהוא מוחלט בעברות אינו יכול לחזור ואין לו מחילה עולמית. וכן אמרו [יומא פ"ו ע"ב וש"נ] כל מי שעבר עברה ושנה בה נעשית לו כהיתר.
ולפי זה הדרך יתבאר לך מה שנאמר בענין פרעה [שמות י' א'] כי אני הכבדתי את לבו, שטבע העברה היה מחייב אותו המנע התשובה כמו שנראה מהספור שבא בענין פרעה, כי הוא היה כופר במציאות ה' ובנפלאותיו, והיה קורא החרטומים, ואין ספק שהוא היה מסבב לעצמו המנע התשובה, ואם מלות הפסוק יורו שההמנע מאת ה', ה' היודע ועד ידע שבחירת הרע וטבע העברה הוא שיכריחנו שלא ישוב, והוא מיוחס לה' מפני שברא האדם בעל בחירה ורצון, אם כן יאמר ה' אני שמתי בטבעו שלא ישוב. ולפי זה הדרך יתבאר ג"כ מאמר ישעיה באמרו [ישעיה ו' י'] השמן לב העם הזה. ובמעט עיון יתבאר כי אמרו השמן לב העם הזה פן יראה בעיניו, כמאמר [בראשית ג' כ"ב] פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים כמו שבארנו בעמוד הבחירה. ואין צריך להאריך בענינים אלו כי אלו הספורים הם כשאר הספורים הנבואיים שנאמרו בלשון בני אדם, והמשכיל יבין המכוון בהם.
ואחר שבארנו העניינים שהעושים אותן אין להם חלק לעולם הבא, נכתוב הענינים המעכבים את התשובה, ולא נחדש בהם דבר ונכתוב אותם כפי מה שכתב הר"ם [רמב"ם הל' תשובה פ"ד] עשרים וארבעה דברים מעכבין את התשובה. הר"ם חלק כ"ד דברים אלו לחמשה חלקים, החלק הראשון לפי גודל החטא, והם ארבעה, ואלו הן אחד המחטיא את הרבים ובכלל זה המעכב את הרבים מעשות מצוה. ב' המטה את חברו מדרך טובה לדרך רעה, כגון מסית. [ג'] הרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו ממחה בידו, ובכלל זה כל שאפשר בידו למחות באחרים ולא מיחה, וזה ידוע שאחר שהיה בידו למחות ולא מיחה הרי הוא כאלו מחטיא אחרים. וכבר ידעת מאמר יחזקאל אמר [יחזקאל ג' י"ח] ואתה לא הזהרתו הרשע וגו'. ד' האומר אחטא ואשוב, זה ידוע שהוא מסבב לנפשו דבר שמעכב ממנו התשובה. החלק השני [רמב"ם שם ה"ב] הם חמשה, והם נועלים דרכי התשובה. א' הפורש מן הצבור, זה מבואר שאחר שהוא פורש מן הצבור נועל ממנו דרכי התשובה. ב' החולק על דברי חכמים, שזה יהיה סבה לפרוש מהם ולא ידע דרכי התשובה. ג' המלעיג על המצות, זה מבואר שזה נועל שערי הצדק כי כאשר נתבזו בעיניו ולא יעשה במה יזכה את ארחו. ד' המבזה רבותינו, ולא ישמע לקולם ולא ימצא מורה לו בדרך האמת. ה' השונא את התוכחות, זה מבואר גם כן כי השונא התוכחת הוא זד יהיר לץ שמו [משלי כ"א כ"ד] ונועל ממנו דרכי האמת. החלק השלישי [רמב"ם שם ה"ג] אין כח בידו לעשות תשובה גמורה והם חמשה. א' המקלל את הרבים, דבר ידוע הוא כי הקללה היא חסרון בנפש וחסרון הנפש ועונה לא תכופר כי אם במחילה להעברת החטא, וזה לא קלל אדם ידוע כדי שישאל ממנו מחילה. ב' החולק עם הגנב, שהגנב גונב רבים והוא לוקח ואינו יודע למי יחזיר, ועוד שמחזיק יד גנב ומחטיאו. ג' המוצא אבדה ואינו מכריז עליה, לאחר זמן כשירצה לעשות תשובה אינו יודע למי יחזירנה. ד' האוכל שור עניים ויתומים, אלו בני אדם אמללים הם וגולים מעיר לעיר ואינו יודע שור זה של מי הוא שיחזירנו לו, ויש מי ששונה [הראב"ד בהשגות שם] שוד עניים והכל כונה אחת. ה' המקבל שוחד להטות דין, אינו יודע עד היכן יגיע הטיה זו, ועוד שהחזיק יד האחר ומחטיאו. החלק הרביעי [שם ה"ד] העושה אותן אין חזקתו לשוב מהם לפי שהם דברים קלים בעיני רוב האדם, ולא ידמה שיהיה חטא, והם חמשה דברים, א' אוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה, זה אבק גזל הוא וידמה שאין זה חטא. ב' משתמש בעבוטו של עני, ברוב עבוט העני הוא קרדום ומחרישה וחושב בעצמו שלא חסרו דבר, והרי גזלו. ג' מסתכל בעריות, מעלה על לבו שאין בכך כלום וזה יביא אותו לגוף העריות המחסרות נפש האדם ומסלקת השכינה ממנו, כמאמרם [דברים כ"ג ט"ו] ולא יראה בך ערות אדם ושב מאחריך מלמד שהעריות מסלקות השכינה. ד' מתכבד בקלון חברו, אומר בלבו שאינו חוטא שאין חברו עומד שם ולא הגיע לו בושת אלא שערך מעשיו מול מעשי חברו, ונראה מכללו שהוא מכובד וחברו בזוי, ודבר ידוע הוא שהוא חסרון גדול בנפש. ה' החושד בכשרים, שאומר בלבו שאינו חוטא שמא עשה שמא לא עשה והוא אינו יודע שזה עוון גדול שמשים אדם כשר כבעל עברות. החלק החמישי [רמב"ם שם ה"ה] דברים שנמשכים אחריהם וקשה לפרוש מהם והם רעות רעות מאד, והם חמשה. א' רכילות, ב' לשון הרע, ג' בעל חימה, ד' בעל מחשבה רעה, ה' המתחבר לרשע שהוא למד ממעשיו, ועליו אמר שלמה [משלי י"ג כ'] ורועה כסילים ירוע. כל אלו הדברים וכיוצא בהם אעפ"י שמעכבין אינן מונעים, אלא אם עשה תשובה הרי הוא בעל תשובה ויש לו חלק לעולם הבא.
